בגמ' ראש השנה לג: – תנן סדר תקיעות של שלש שלש – שיעור תקיעה כשלוש תרועות – שיעור תרועה כשלוש יבבות.
ובגמ' שם – והתניא שיעור תקיעה כתרועה אמר אביי – תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי ותרועות דכולהו בבי – תנא ברא קא חשיב חד בבא ותו לא.
והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים – אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב "יום תרועה יהיה לכם" ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון – וכתיב באימיה דסיסרא – "בעד החלון נשקפה – ותיבב אם סיסרא" מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל.
ופירש רש"י – גנוחי גנח – כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן, ילולי יליל – כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה עכ"ל.
ובתוס' שם ד"ה שיעור תרועה מביא בשם הערוך – שמאה הקולות שאנו תוקעין הם כנגד מאה פעיות שפעתה אמו של סיסרא.
נמצא איפוא – שגם צורת התרועה וגם מספר קולות השופר לפי מנהגנו נלמד מבכיתה של אם סיסרא – וצריך ביאור מה פשר הדבר שמספר הבכיות של אותה מרשעת משמש למקור לסדר תקיעת שופר – ומדוע אופן בכייתה נעשה דוגמא להנהגה הנכונה במצות השופר של יום הדין.
עניינו של השופר
הרמח"ל במאמר החכמה מגדיר את ענינו של השופר – …ועוד ענין גדול יש ביום הזה, והוא ענין השופר שנצטוינו בו, וזה כי סגולת השופר בתקיעתו למטה וכח שרשו למעלה היא לחזק הטוב ולכפות הרע. עכ"ל.
עוד כתב שם …ותראה שמאחר חטאו של אדם הראשון [אשר היה ביום ראש השנה] הנה נתערב הטוב ברע ונכבש תחתיו, ובזמן מתן התורה הנה יצא הטוב מתוך הרע ונתגבר ושלט, ואמנם לא הגיע עדין להיות הוא כובש את הרע תחתיו, אבל הגיע לצאת ממאסרו ולהתחזק בעצמו – ונשאר הרע נפרד ממנו עומד בפני עצמו, אך לעתיד לבא הנה ישתלם התיקון הזה – והטוב יכבוש את הרע לגמרי, ויהיה הטוב שולט לבדו.
ואמנם החיזוק הראשון שנעשה לטוב, נעשה על ידי השופר דמתן תורה, והוא ענין "קול השופר" וכו', והשלמת התיקון לעתיד לבא שהטוב ינצח נצחון גמור, גם הוא יהיה על ידי השופר, והוא ענין "יתקע בשופר גדול" – ולפי שתיקון זה גמור מה שלא היה כמותו נקרא שופר גדול.
ואולם נצטוינו לתקוע בשופר בראש השנה, לחזק את התיקון העשוי כבר במתן תורה – ולהזמין העתיד להעשות לעתיד לבא – וכן כנגד זה נסדר הסדר בתפלה. לעורר אותו כראוי עכ"ל.
"ותיבב אם סיסרא"
מבואר בדברי הרמח"ל – שענינו של השופר ובכלל זה השופר של מתן תורה הוא – לחזק הטוב ולכפות הרע.
על פי זה מבאר בספר "שפתי חיים" את הלימוד של ענין התרועה של השופר בראש השנה – מהיבבא של אם סיסרא.
הנצחון של ברק על צבא סיסרא ומותו בידי יעל – היה המשך השופר של מעמד הר סיני – בענין זה של ביטול הרע – והיבבה של אם סיסרא היא הביטוי לביטול הזה – ועל כן דוקא משם למדים את ההלכה והמנהגים של תקיעת השופר בראש השנה – שאף הוא המשך השופר של הר סיני בקביעת הטוב ודחיית הרע – וכמו שביאר הרמח"ל.
ויתכן להרחיב את הדברים.
הפסוקים על אם סיסרא שמשם אנו למדים את כח השופר – נמצאים בשירת דבורה. אשר תחילתה – בעיקר לפי פירוש רש"י – מדברת על מעמד הר סיני.
"שמעו מלכים האזינו רוזנים – אנכי לה' אנכי אשירה – אזמר לה' אלקי ישראל – ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום – ארץ רעשה גם שמים נטפו – גם עבים נטפו מים – הרים נזלו מפני ה' – זה סיני מפני ה' אלקי ישראל".
וברש"י – אנכי – אנכי – כפול – שמעתי מדרש אגדה – לא קפח הקב"ה שכר תבור וכרמל שבא למתן תורה לתת עליהם את התורה וחזרו בבשת הפנים – אמר להם הקב"ה סוף שאני פורע לכם כפלים נאמר בסיני אנכי ה' אלקיך – בתבור יאמר אנכי אנכי…
"ה' בצאתך משעיר" – זה מתן תורה כמו שנאמר – "וזרח משעיר למו" ומה ענינה לכאן – כך אמרה דבורה – קשה היא התורה לפרוש ממנה וטוב לדבק בה שהרי במורא ובגבורה נתנה – ולכך נמסרו ישראל ביד הגויים על פרישתם הימנה – וכשהתנדבו לעסוק בה נושעו. נטפו – הזילו טל תחיה.
"זה סיני" – כבר מפורש מה נראה בו – עשן כולו ולפידים ואש מפני ה' – והרי זה מקרא קצר זה סיני מה אירע בו מפני אשר ירד עליו ה'.
מזה שדבורה הקדימה בשירתה את התיאור של מעמד הר סיני משמע – שבנס מלחמת סיסרא היה בו גילוי מעין מתן תורה בהר סיני – והדבר צריך ביאור.
ועוד צריך ביאור לפי רש"י – מדוע הודגש כאן ענין הקולות והלפידים שנלוו למתן תורה.
בספר "אוצרות רמח"ל" בפרשת יתרו על הפסוק "ויעמוד העם מרחוק – ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוקים" כתב.
…בשעת מתן תורה נתעורר הס"א בכל כוחה בקטרוגים גדולים נגד ישראל והוצרך כדי להכניעם שהקב"ה יתגלה בכבודו ובעצמו – והוצרך בתחילה שיתגלה כל כוחות הגבורה החזקה – וזהו שאומר "את הקולות ואת הלפידים" שהם כולם כוחות של גבורה – וישראל שראו כל אלו היו מתיראים.
מיד משה אמר להם – "אל תיראו – כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים" – הכל כדי לראות אם תעמדו בנסיון – בא בכל אלה הכוחות – "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" – שלא תחשבו שהשפחה היא גבירה ח"ו – אע"פ שאתם רואים שיש לה כל כך – ובשביל זה הניח הקב"ה מקום לס"א להתעורר בכל כוחה להראות לישראל שהיא כאין נגדו. עכ"ל.
וכך כותב הרמח"ל גם ב"מאמר החכמה" בביאור תפילת השופרות – "אתה נגלית".
…והנה שמעו הדברות בהם נכללה התורה כולה ונקשרה בהם – והכל מתוך האש – והוא כח הדין העליון הקדוש המטהר מכל טומאה והמעביר כל רע – ובבחינה זו הקולות והברקים – ועל הכל קול השופר שסגולתו הגברת הטוב והכפות הרע. עכ"ל.
מדברי הרמח"ל בשתי המקומות מתבאר – שענין הקולות והברקים והלפידים במעמד הר סיני – היה התגלות כוחות עליונים וחזקים של גבורה אשר התגלו – בכדי להכניע את המקטרגים כנגד ישראל – ועל כולם קול השופר – שסגולתו לחזק את הטוב ולכפות את הרע.
המורא והגבורה להכניע את הרע
דברי הרמח"ל מאירים את דברי רש"י בשירת דבורה – שתחילה הזכיר שהתורה נתנה במורא ובגבורה – ומיד אחרי כן הזכיר את ענין הקולות והלפידים – על פי דברי הרמח"ל – הקולות הברקים והלפידים הם הם המורא והגבורה שבהם נתנה התורה.
ולפי מה שביאר ה"שפתי חיים" – כאן בתחילת השירה נרמז הקשר שבין ביטול הרע שבמפלת סיסרא ובין השופר של ראש השנה – שהוא המשך וחיזוק לשופר של מתן תורה – בפעולה זו של חיזוק הטוב וביטול הרע.
ולכן תחילת שירת דבורה על מפלת סיסרא מדברת על מעמד הר סיני – ומזכירה לפי רש"י ברמז – את הקולות והלפידים שענינם גילוי של גבורות המכניעות את צד הרע.
מבואר מכל זה – שענין השופר הוא גילוי של גבורות שבכוחם להכניע את הרע.
ואולם בספר "ביאורי חכמה" על "מאמר החכמה" מהרמח"ל [מהגר"ד כהן שליט"א – עמוד קמ"ב] – מביא את דברי הגרי"א חבר [ב"שיח יצחק" – דרוש לשבת תשובה] – שבראש השנה בו נברא האדם – כתוצאה מחטאו, נתגברה הס"א בעולם וניתנה לה שליטה – ועל כן נקבע יום זה בכל שנה – שביום זה יש לה רשות לקטרג ולתבוע דין.
והוא ממשיך – שהשי"ת נתן לנו עצה לתקוע בשופר – מפני שעל ידי תקיעת שופר מעוררים אור עליון גדול מאד – ממקום עליון ששם אין רשות לשטן לעלות והוא עולם התשובה [ומספר "יסוד ושורש העבודה" הביא שם – שהעולם העליון הזה נקרא "שופר"] – ושם היה גם כן נתינת התורה לישראל – ולכן נתנה תורה בקולות וקול שופר חזק – כי בגילוי אור גדול מעולם העליון וקול שופר הזה מנצחים כל החיצונים וכל הסט"א – ומתבטלים כל הקטרוגים.
ולא זו בלבד – אלא שבכל שנה ושנה מתעורר הקטרוג כמו שהיה ביום הראשון לבריאת האדם – ונצטוינו לתקוע בשופר לעורר האור העליון הזה להכניע כל כוחות הס"א. עכ"ד.
מדברי הגרי"א חבר מבואר – שקול השופר מעורר אור עליון ממקום גבוה ששם אין לרע אחיזה – אשר הוא מכניע את כוחות הרע – ועל ידי כך מעורר בנפש את הנקודה הפנימית שאין בה אחיזה לרע [וכמו שהתבאר במאמר "שופר כיון דלזכרון הוא – כלפנים דמי] – ולעומת זאת מדברי הרמח"ל שהבאנו לעיל מספר "אוצרות רמח"ל" מבואר – שקול השופר הוא חלק מכוחות גבורה חזקים – שבאים להכניע את כוחות הרע והדבר צריך ביאור.
במאמר הקודם הובאו דברי הזוה"ק [פרשת פנחס – רלא:] על הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה – באור פניך יהלכון" וז"ל …וכל אינון דידעי רזא דתרועה יתקרבון למיהך באור פניו דקב"ה – ודא אור קדמאה דגניז קוב"ה לצדיקייא ועל דא אצטריך למנדע ליה. עכ"ל – מבואר שעל ידי תקיעת השופר מאיר אורו של האור הגנוז.
והנה בזו"ח רות קג: מובא- …תנינן כשהקב"ה רצה לברוא העולם היה מחריט העולם לפניו ולא היה עומד עד שברא את התשובה – כיון שברא את התשובה ברא את העולם …כיון שברא את התשובה התנוצץ אור מנה והאור ההוא האיר והבהיק מסוף העולם ועד סופו ובו נברא העולם – ראהו הקב"ה ונסתכל ברשעים העתידים לבא בעולם הזה וגנזו לעולם הבא לצדיקים. עכ"ל.
בדברי הזוה"ק כאן מבואר – שהאור שיוצא מעולם התשובה הוא האור הראשון שנגנז – ואם כן מאחר ובדברי הגרי"א חבר מבואר – שהאור העליון המתגלה על ידי השופר מגיע מעולם התשובה – מסתבר שהאור העליון הזה – הוא האור הגנוז אשר נברא מהתשובה כמבואר בדברי הזו"ח רות – שהוא מאיר בתקיעת השופר.
מובא בדברי ה"לשם" – שהאור הגנוז הוא האור המגלה את אמתת יחודו ית' – וזה הפירוש שאדם רואה בו מסוף העולם ועד סופו – היינו שעל ידי האור הזה – רואה את אחדות הבריאה – על ידי גילוי יחודו ית' – הגילוי שאין עוד מלבדו ואפס זולתו – וכל פרטי הברואים מצטרפים למציאות אחת שלימה המגלה את כבודו ית'.
וכך גם מתבארים דברי ה"נפש החיים" [סוף שער א' – הג"ה מהרי"ץ].
…וזהו דרשתם ז"ל [חגיגה יב] ומדרש רבה [בראשית פר' י"א] אור שברא הקב"ה ביום ראשון, אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו וכו' וגנזה לצדיקים לעתיד לבא.
פירוש "מסוף העולם ועד סופו" הוא – כל המציאות – מריש העולמות עד סוף עולם המעשה – היה מאיר ובא כאחד. עכ"ל.
האור הגנוז – האור של גילוי יחודו ית'
האור הגנוז הוא האור של גילוי יחודו ית' – האור שמאיר את יחוד מציאותו ואת יחוד שליטתו מסוף העולם ועד סופו – ועל כן דרשו חז"ל על הפסוק "ה' אורי" – בראש השנה – כי בראש השנה מאיר האור של גילוי יחודו ית' כמו שנתבאר.
ובספר "דרך ה'" [ח"ד פ"ד] כותב הרמח"ל – …ואמנם שורש כל מציאות הרע פעולותיו ושליטתו הוא העלים הבורא ית' את יחודו – שאינו מתגלה בעוצם אמתתו לכל וכפי שיעור ההעלם – כך הוא כוח מציאותו של הרע – ושורש כל ביטול הרע והעברתו והקבע כל הבריאה בטוב – הוא גילוי אמתת יחודו יתברך.
ובענין פעולת השופר כתב שם [פ"ד פ"ח] …אמנם פרט הענין – היחס אשר לתקיעת השופר עם המשכת הרחמים – תלוי בשרשי ההנהגה ויסודותיה – והכונה בזה באמת לעורר אבות העולם להתחזק בזכותם לעורר את הרחמים ולפייס את מידת הדין ולהגביר הטוב על הרע ולכפות כוחות הרע וליטול הכח מהמקטרגים – ולהתכוין שישתמש האדון ברוך הוא מרוממותו להנהיג בשליטת יחודו ולעבור על פשע. עכ"ל.
מבואר בדברי הרמח"ל – שעל ידי השופר מתעוררת הנהגת היחוד שהיא ההנהגה שמשפיעה שפע בכדי לגלות את יחודו ית' ויכולתו הסבלתי מוגבלת – שלא על פי ההנהגה של שכר ועונש – כמבואר באריכות בספר "דעת תבונות" – וגילוי אור היחוד מבטל את כח הרע שכל מהותו היא העלם יחודו ית'.
שתי בחינות בתקיעת השופר
מעתה יתכן שאכן יש בתקיעת השופר המחזק את הטוב וכופה את הרע – שתי בחינות שונות.
הבחינה האחת שייכת יותר למידת החסד – כאשר על ידי תקיעת השופר בראש השנה נמשך אור עליון ממקום שאין לרע אחיזה שם כלל – האור הגנוז אשר הוא האור המגלה את יחודו ית' – ובהגלות אור אמתת יחודו ית' – מתבטל הרע שכל מציאותו היא העלם היחוד כמו שביאר הרמח"ל.
הבחינה השניה היא שייכת לצד הגבורה – שתקיעת השופר מעוררת כוחות חזקים של גבורה שבכוחם לכפות כוחות הרע וליטול הכח מהמקטרגים.
ויתכן שזה מה שכתב הרמח"ל – שהשופר מעורר את זכות האבות הקדושים – בחינת החסד מעוררת את זכותו של אברהם אבינו – מפני שהאור הגנוז נקרא אור החסד בלשון חז"ל – ונקרא גם נהוריה דאברהם אבינו.
ובחינת הגבורה שבשופר – מעוררת את זכותו של יצחק אבינו – ומזכירה את אילו של יצחק ואת מעשה העקדה השייכים למידת הגבורה.
אמנם נראה ששתי הבחינות קשורות עם הגילוי של האור הגנוז – אלא שבמהלך החסד גילוי האור מביא לביטול הרע – ואילו במהלך הגבורה ביטול הרע מביא לגילוי האור הגנוז וכמו שיבואר.
ובזה יובן מה שדרשו חז"ל על הפסוק "לדוד ה' אורי וישעי" – "אורי" – בראש השנה – ב' ימי ראש השנה הם הימים שבהם האיר האור הגנוז לאדם הראשון [כמו שנתבאר במאמר – "ה' אורי – בראש השנה"].
ובגמ' חגיגה יב. אמרו א"ר אלעזר – אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.
כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהם שנאמר "וימנע מרשעים אורם". ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבא…
נראה מדברי הגמרא שאור הגנוז הוא אור שיש עליו שמירה מיוחדת שלא תהיה בו אחיזה של הרע – ועל כן נגנז מהרשעים – ואינו מתגלה אלא במקום שאין בו אחיזה לצד הרע.
בזה יש לבאר את דברי הגר"א באגרתו בשם המדרש – שכל החוסם פיו זוכה לאור הגנוז.
בליקוטים מהרמח"ל המובאים בספר "ילקוט ידיעות האמת" מובא – שכל כניסת היצר לאדם היא דרך הפה – נמצא לפי זה שעל ידי חסימת פיו נשמר האדם מן הרע – ועל כן כיון שאין חשש לאחיזת הרע בו – יכול לזכות לאור הגנוז אשר נגנז בכדי שלא תהיה בו אחיזה לצד הרע.
לפי זה יש לומר – שכל ביטול של צד הרע – מאפשר גילוי של האור הגנוז – ויתבארו בזה דברי הזוה"ק שהובאו לעיל.
תרועה – לשון שבירה
התרועה היא מלשון שבירה כמו "תרועם בשבט ברזל" – והכונה בפשוטו שהשופר בכוחו לשבור את הרע ולבטלו – ועל ידי השבירה הזו זוכים להארת האור הגנוז הקדמון אשר נגנז לצדיקים – מפני שכל ביטול של הרע – מאפשר התגלות של האור הגנוז.
והנה בגמ' בסנהדרין אמרו – מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים – והביא ה"שפתי חיים" בשם הרמ"ע מפאנו – שמיעל וסיסרא יצאה נשמת רבי עקיבא שהוא שורש תורה שבעל פה כמו שאמרו בגמ' – סתם משנה ר"מ – סתם תוספתא ר' נתן וכו' – וכולהו אליבא דר"ע.
ובספר "פרי צדיק" מובא בשם ספר הבהיר של התנא רבי נחוניא בן הקנה – שהאור הגנוז נגנז בתורה שבעל פה – ובמדרש תנחומא פרשת נח נאמר – שהאור הגנוז הוא שכרם של עמלי תורה שבעל פה.
בהקדמת הספר "אור זרוע" שהיה אחד מהראשונים – מובא חלומו אשר על שם החלום הזה קרא את שם ספרו – שסופי התיבות של הפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" – הוא "ר' עקיבה".
ויש לבאר את הרמז – שהואיל והפסוק הזה נדרש בחז"ל כמה פעמים על האור הגנוז – על כן נרמז בו שמו של רבי עקיבא – שהוא שורש התורה שבעל פה שבה נגנז האור הזה.
ואם כן הדברים כמין חומר – מאחר שהאור הגנוז נגנז מפני הרשעים והרע – על כן כל ביטול של כח הרע מאפשר תוספת גילוי של האור הגנוז – במפלת סיסרא ומותו התבטלו כוחות עצומים של רע כמו שרואים משירת דבורה – כתוצאה מהביטול הזה של הרע – התגלה האור הגנוז של התורה שבעל פה ונוצר השורש ללידת רבי עקיבא – שורש תורה שבעל פה.
כאור שבעת הימים
בזה מובן מה ששירת דבורה מסתיימת במילים "כן יאבדו כל אויביך ה' – ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" ופירש רש"י – לעתיד לבא שבעתים כאור שבעת הימים – שהיא על אחת שלש מאות ארבעים ושלש כמספר ארבעים ותשע שביעיות.
לפי דברי רש"י – "כצאת השמש בגבורתו" הכונה היא לגילוי האור של שבעת ימי בראשית הגנוז לעתיד לבוא – והביאור כנ"ל שכל אבדה של אויבי ה' וביעור הרע – מולידה גילוי נוסף של האור הגנוז – עד שכאשר "יאבדו כל אויביך ה'" – יזכו אוהביו לגילוי של אור שבעת הימים בשלמות.
ועל כן מסיימת דבורה את שירתה "כן יאבדו כל אויביך ה'" – כדרך שכאן על ידי מותו של סיסרא יצא לאור שורש האור הגנוז של תורה שבעל פה – שזה רבי עקיבא – כך יהיה כאשר "יאבדו כל אויביך ה'" – שאוהביו יזכו ל"צאת השמש בגבורתו" – שזו ההתגלות של האור הגנוז.
בזה יש להוסיף ביאור – מדוע פרטי התקיעות וצורת התרועה נלמדים מפעייתה של אם סיסרא – הואיל והמעמד הזה של בכית אם סיסרא הוא ביטוי לביטול הרע אשר הביא לגילוי האור הגנוז – על כן הוא ממש בדוגמת השופר המביא לביטול הרע ומגלה את האור הגנוז – ולכן למדים מכאן את פרטי התקיעות.
יהי רצון שהאור הגנוז – שהוא האור של יחוד ה', המאיר בראש השנה, יביא אותנו אל הרצון – ליחד את חיינו לעבודתו ית' – בבית ה' – שעל כן נאמר בהמשך המזמור הפותח במילים "ה' אורי" – האמורים על ראש השנה- "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש – שבתי בבית ה' כל ימי חיי – לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".
בחומש תורה שלימה של הרב כשר מובא כי כשהשטן בא לשרה ואמר לה על עקידת יצחק היא יבבה וגנחה ויצאה נשמתה . זה קרה בראש השנה . וצריך לתקן לא אם סיסרא אלא אמנו שרה .
אינני מכיר את הקשר של מאה קולות לשרה, עכ"פ ודאי המדרש המפורסם יותר הוא על אם סיסרא.
למי שאמר שאינו מכיר את המדרש על קול השופר ומותה של שרה – ראה מדרש פרקי דרבי אליעזר, ל"א.
השאר תגובה