הצטרפות לניוזלטר הצטרפות לניוזלטר

פוריות הגבר א'

כ"ו חשון ה'תשע"ג
הרב משה שלזינגר

יו"ר אירגון פרי חיים

הרב זאב ליטקה

בס"ד

הנאמר לקמן הוא לעיון בלבד, בכל שאלה מעשית יש לפנות לרב הבקיא בענינים אלו

מבוא

התפתחות הרפואה לפני יותר ממאה שנה בתחום הפוריות הביאה איתה שאלות כבדות משקל, חלק ההשאלות נוגעות לאופן הוצאת הזרע לצורך בדיקה או לצורך הזרעה, ומאוחר יותר עלתה גם האפשרות של הפריה חוץ גופית (ivf) שגם בזו השאלה הראשונית היא ענין הוצאת הזרע איך והאם בכלל מותר לעשות זאת.

לפני יותר ממאה שנה כששאלה זו הגיעה לשולחנם של גדולי הפוסקים דאז, רבים מהם החמירו ולא התירו להוציא זרע לצורך הנ"ל, אע"פ שהרופאים המליצו לעשות זאת כדי שיוכלו זוגות אלו להותיר אחריהן ילדים. "גדול המשיבים" בליטא היה אז הדברי במלכיאל בכמה מקומות בתשובותיו (ח"א סי' ע', ח"ג סי' צא, ח"ד סי' קז, קח, ח"ה סי' קנז) עסק שבאלה זו, ועמדתו היתה נחרצת לאסור. בח"ד סי' קז שם האריך בענין הוצאת הזרע שהיא אסורה במקרים אלו וסיכם: "לזאת בנ"ד נלע"ד שאסור לעשות כן. ואין כדאי להתחכם ביותר. וישליכו יהבם על ד' אשר יזכה עוד אותם בזרע של קיימא. ובפרט שלא עברו עוד עשר שנים כדין. ונצטוינו לקיים פו"ר כדרך בנ"א ולא ע"י התחכמות כאלה אשר קרובים יותר לאיסור ולמכשול כמו שבארנו בע"ה". וכן בסי' קח סיים: "לא אאריך בזה כי לדעתי אין להתיר דבר כזה להוציא בידים. כי רבו הספיקות בדבר זה. וענין הוז"ל דבר חמור מאוד. וגם בנתינה ברחם האשה יש כמה חששות. ואם נבוא להתיר דבר כזה יש לחוש לכמה מכשולים. ועי"ז ניתן יד לפושעים ודי למבין. ואשר כתב כת"ר בשם ספר עזר מקודש. אין ספר זה ת"י. ומי שרוצה לסמוך עליו יעשה כרצונו ולא ירד בני עמו". דברים נחרצים מאד.

וכן בח"א סי' ע' כתב: "ויש לדון ג"כ לענין מה שדורשים הרופאים מחשוכי בנים להראות להם זרעם כדי להבחין סיבת מניעת ההולדה. אבל אחרי שהש"ס בנדה י"ג והזוהר במקומות הרבה מפליגים בעונש עון זה ר"ל והוקש לשפיחות דמים. חלילה לחפש קולות בענין זה".

גם הפוסקים שהיו ידועים כמקילים מאד החמירו בענין זה כמו שמצינו במהרש"ם שהיה ידוע כגדול המקילים בח"ג סי' רסח מאד התחבט בזה וסיים: "וגם בזה לא התרתי רק בשהה כבר עשר שנים ולא ילדה ויבא לידי גירושין והתירה התורה למחוק שמו בשביל השלום. אבל מחומר היסור רצוני באופן שיסכימו עוד ב' רבנים יראי ד'. ושלא לעשות מעשה רק עפ"י חקירת חכם וירא ד' אשר יראה הענין שהוא שעה"ד גדול וכתורה יעשה". ועי' עוד בשו"ת דובב מישרים (ח"א סי' כ). וכיוצא בזה מצינו גם בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ו סי' עה) שגם הוא היה ידוע כמקל ובכל זאת לא ראה מקום כ"כ להקל בזה. וכן בשדי חמד (אסיפת דינים מערכת אישות סי' יג).

אמנם היו מגדולי הפוסקים שהקילו גם אז כמו ר' אהרן ואלקין מפינסק (שו"ת זקן אהרן ח"א סי' סז) והגרח"ע באחיעזר (ח"ג סי' כד אות ד'). וכן באבני נזר אבה"ע סי' פג נטה להקל, למרות שסיים: "עתה שלחתי אחר רופא מומחה לדבר בעצמי עמו, ואמר לי כי הרפואות אשר יוכלו ליתן אחר ראיית (הזרע) יכולים ליתן גם עתה, רק רצונם לראות הזרע לראות אם המניעה מאת הבעל, ושאלתיו עוד אולי אם הוא בריא יזיקו לו הרפואות, ואמר שגם זה אינו, ולפי דבריו אין שום צורך להריק הזרע, עוד שאלתיו על הבחינה אשר אני המצאתי להיות זורה מבחוץ אם טובה הוא ואמר שכן הוא אם ירצו לראות זרע אינם מוציאין ביד רק מלבישים הגיד בכיס דק סתום למעלה קודם יקרב אל האשה, ואחר התשמיש ישאר הזרע בכיס, סוף דבר אין רצוני להמנות להתיר כלל". זאת אומרת כי אם יש תועלת בזה שיבדקו את הזרע כפי שברור היום, בדיעבד הוא נמנה על המתירים. וכן בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' רמג) ושו"ת שבט סופר (אבה"ע סי' א').

דעה מעניינת אנו מוצאים בתשובות והנהגות להגר"מ שטרנבוך שליט"א (ח"ג סי' תז) שכתב: "ודע ששמעתי מפי הגאון דבריסק הגריז"ס זצ"ל בענין הזרעה מלאכותית כפשוטו מבעל לאשתו שאין לנו להתיר הדבר ולא לאסור למתירין".

אמנם ראוי להבחין בדברי האוסרים כי חלקם נטו לאסור גם משום חוסר האימון ברופאים כמו שכתב בדברי מלכיאל (ח"א סי' ע') "גם כפי הנודע לי אותם שלא נמלכו בחכם והראו זרעם להרופאים לא מצאו תועלת ולא אתמחי הרופאים לדבר זה". וכיוצא בזה בדברי האבני נזר הנ"ל. מה שכיום ידוע שודאי ישנה תועלת רבה בבדיקת הזרע ובטיפולי הפוריות לסוגיהן. ויש שחששו שהרופאים יערבו זרע ממישהו אחר (בריא) כדי שיהיה סיכוי גדול יותר להריון.

אכן בעשרות השנים האחרונות גדולי הפוסקים כמעט כולם התירו את בדיקת הזרע וטיפולי הפוריות כפי שכתב בשו"ת אגר"מ (אבה"ע א' סי' ע', עא, ח"ב סי' טז), וכן הגרש"ז אויערבאך בשו"ת מנחת שלמה (ח"ג סי' קג אות טז), מנחת יצחק (ח"ג סי' קח), ובקובץ תשובות להגרי"ש אלישיב זצ"ל (ח"ב סי' עח, וח"ג סי' קפט בענין בדיקת זרע). ויבדל"א שבט הלוי (ח"ז סי' רה) ושו"ת יביע אומר (ח"ב אבה"ע סי' א').

המעניין הוא כי למרות שעם השנים נראה יותר מדברי הפוסקים להתיר, מ"מ עדיין אנו רואים כי נזהרו לא להתיר לזוגות לעסוק כזה עד יעבור כמה שנים לנישואיהן. בשו"ת אגרות משה (ח"ב סי' טז) כתב שלא יעסקו בזה עד לאחר חמש שנים לנישואין. ובתשובת הגרי"ש אילשיב זצ"ל (ח"ב סי' עד) סיים: "ויש לציין כי כל האחרונים המדברים בזה הוא במקרה ועבר זמן רב אחרי הנישואין. בעובדא דאחיעזר עברו עשר שנים. בתורת מרדכי סי' קעח צידד להתיר דוקא ע"י גרמא כשעברו י"ב שנה ודבר זה יגרום לחיזוק השלום בינו לבינה שלא יתפרדו". למעשה, כיום עוסקים בטיופולים אלו גם קודם חמש שנים כפי שהובא בספר ברכת בנים (פ"ה אות ד') מעשה שהחזו"א התיר לאחר שנתיים. וראה עוד בשבט הלוי (ח"ח סי' רנא אות י') נשאל האם אכן צריך להמתין עשר שנים, והשיב: "הגם שטעם המחמירים שלא לעשות זה רק לאחר עבור עשר שנים דברי טעם הם מכל מקום אם נתברר למעלה מכל ספק דבדרך הטבעי אין כבר שום תקוה בודאי מותר לעסוק בזה גם קודם עשר שנים".

נקודה נוספת אנו רואים כי גם להמתירים לא ראו להתיר לעשות זאת אלא לצורך מצות פו"ר, למרות שלשיטתם גם לצורך מצות שבת יצרה נחשב 'לצורך' ואין בו איסור מ"מ לא כולם הסכימו להתיר. עי' שבט הלוי שם אות יא: "מכל מקום יראה להגביל הדבר רק למצות פ"ו בלבד, ונראה דזה היה דעת כל הגדולים שנשאו ונתנו בנדון זה". מאידך, בחכמת שלמה כתב שם בפירוש כי גם לצורך ילדים נוספים זה נחשב לצורך ומותר, וכן נראה מדברי האגר"מ בתשובותיו.

הסיבה לכך הוא משום חומר האיסור הוצאת זרע לבטלה, שכתב על כך השו"ע באבה"ע סי' כג סעי' א': "ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה" ומקורו מהזהר כפי שכתב בב"י שם.

ישנם כמה דרכים להוציא זרע לצורך בדיקה הזרעה, והפריה, לכן ננסה ללבן מעט את הסוגיא כדי לבדוק איזה דרך עדיפה יותר כדי להמנע מעבירה חמורה זו. כי ברור איפה, שגם המתירים לא התירו אלא לצורה של הקל הקל תחילה. וכל זמן שלא ברור שאין לו אפשרות בדרך הקלה יותר, אסור לו לעשות בדרך החמורה יותר.

וראיה ברורה לכך יש מיבמות עו,א בענין אדם שיש לו נקב בגיד ואין ידוע לנו האם נקב זה פוסל אותו לבוא לקהל או לא (זאת אומרת אם יוצא זרע גם מהנקב הזה הרי הוא פסול). שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף ילמדנו רבינו איך בודקים את זה. אמר לו "מייתינן נהמא חמימא דשערי ומנחינן ליה אבי פוקרי, ומקרי וחזינן ליה" (פרש"י: "נקב בית הרעי ומחמת חמימותו הוא נקרי"). אמר אביי אטו כו"ע יעקב אבינו הואי, דכתיב ביה כחי וראשית אוני, שלא ראה קרי מימיו. אלא אמר אביי מעברינן קמיה בגדי צבעונין. אמר רבא אטו כו"ע ברזילי הגלעדי הוא אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא".

והקשה שם בישרש יעקב (לבעל הבית שלמה) מאחר שע"י שימת לחם במקום ההוא ודאי יוציא זרע (כך הרי מבואר בגמ') א"כ מה הקשה אטו כו"ע יעקב אבינו וכו'. וביאר, כי באמת במקום שהוא יכול להוציא זרע ע"י בגדי צבעונים זאת אומרת רק ע"י הרהור ללא התערבות מעשה כלל, ודאי עדיף ואסור לו להוציא בצורה אחרת. ורק אם א"א, ניתן לעשות ע"י מעשה בגרמא (נהמא חמימא) וכן הביא מהמהרש"ל ביש"ש שם. א"כ רואים כי גם במקום שהותר להוציא זרע באופן כזה או אחר, מחוייבים לעשות "הקל הקל קודם" ורק אם אי אפשר, עושים בצורה החמורה יותר.

דבר זה לכאורה ניתן להוכיח מסוגיא נוספת (יבמות סה,א)  בזוג שלא נפקד בילדים, האשה טוענת כי הסיבה היא בבעל, והבעל טוען להיפך. מבואר שם בגמ' כי האשה נאמנת משום שהיא יודעת ביורה כחץ (היא יכולה להרגיש) והוא אינו יודע. משמע כי אם הוא היה ג"כ יודע בבירור שהוא יורה כחץ לא היה ניתן לכפות אותו לתת גט.

ואמרו שם בגמ' אם אמר הבעל אלך וישא אשה אחרת "ואיבדוק נפשאי. אמר רבי אמי אף בזו יוציא ויתן כתובה, שאני אומר כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה. רבא אמר נושא אדם כמה נשים על אשתו; והוא, דאית ליה למיזיינינהי". הרי שלא מצאו בגמ' אפשרות אחרת לבדוק עצמו האם הוא יורה כחץ או לא רק ע"י זה שהוא ישא אשה אחרת. אע"פ שודאי אם יוציא זרע באופנים הנ"ל זה לגמרי לצורך ואינו לבטלה שהרי אינו רוצה לגרש את אשתו.

אמנם בגמ' שם ביבמות עו ג"כ יש אשפרות שישא אשה הכשירה לו – גיורת שהיא מתורת לפצוע דכא. כתב שם בערוך לנר כי זה אינו שכיח לכן לא אמרו שם בגמ' את האפשרות הזו. זאת אומרת שאפילו טירחה כזו לשאת אשה שניה לכאו' צריכים לעשות עוד קודם שמוציאים זרע באופנים הנ"ל שהם בגרמא. הרי ראיה כמה צריך להזהר בעניינים אלו לעשות "הקל הקל תחילה". אלא שאפשר לדחות ראיה זו, ראה לקמן אות יא.

גדר איסור הוצאת זרע

א

אם איסור לא תנאף הוא בנוסף לאיסור הוצאת זרע לבטלה

בשו"ת אגרות משה הרחיב בענין הוצאת זרע לצורך הזרעה בכמה מקומות (אבה"ע א' סי' ע', ח"ב סי' יח, ח"ג סי' יד). וסמך על הסוגיא ביבמות הנ"ל שרואים כי מותר להוציא זרע באופנים הנ"ל לצורך בדיקה האם הוא כשר לקהל או לא, (אע"פ שיכול לישא גיורת ולבדוק עי"ז). מ"מ דייק כי דוקא באופנים הנ"ל מותר לו להוציא, אבל לא התירו לו להוציא זרע ע"י משמוש ביד וכד'.

וביאר: "והטעם נראה משום דעל משמוש ידים בהאבר איכא איסור לא תנאף כדתנא דבי רבי ישמעאל בנדה דף י"ג לא תנאף לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל שזה לא הותר אבל ע"י מעשה בשאר אברים כגון הא דנהמא חמימא דשערי אבי פוקרי וכן להרהר באשה כדי שיצא הזרע שליכא בזה איסור לא תנאף אלא איסור הוצאת זרע לבטלה מותר לצורך בדיקה שלא נחשב זה לבטלה. ולכן גם בעובדא דידן אין להתיר ע"י משמוש בהאבר אבל ע"י הדברים שמתירין שם היה לן להתיר גם בכאן".

ולכן מסקנתו היא כי באופנים הנ"ל מותר הוצאת זרע לצורך בדיקה, אלא שבשימת לחם וכו' אין אנו בקיאים. וע"י הרהור באשה ודאי לא לכולם זה מועיל להוצאה כפי שמבואר בגמ' שלא כולם כברזילי הגלעדי. לכן כתב כי עדיף ע"י שימת כיס על הגיד שדעת הגרח"ע כי עי"ז הוא דרך ביאה, "אף שזה לא מסתבר כלל" (וכדעת הרבה פוסקים הובאו לקמן אות יז). מ"מ לכה"פ אין בזה חסרון של לא תנאף, ומצד הוצאת זרע הרי הוא לצורך. או באופן שדש מבפנים וזורה לתוך כלי.

לכאורה נראה כי מדברי הרמב"ם יש קצת ראיה לדרך זו של האגר"מ. ז"ל הרמב"ם (פכ"א מאיס"ב הלכה יח) "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד, אבל אלו שמנאפין ביד ומוציאין שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנדוי הוא יושב ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאילו הרג הנפש".

הרי יש כאן שתי דרגות, אסור להוצאי ש"ז לבטלה ומסיבה זו לא יהיה דש בפנים וכו', אבל אלו שמנאפין ביד וכו' זה חמור יותר, ואיסור זה נלמד מלא תנאף.

לכאו' יש להעיר, המחבר חילק את הדין של הרמב"ם לשני סעיפים: סעי' א': "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה. לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד. סעי' ב': "אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע וכו".

ולפי החילוק הנ"ל יש כאן שני איסורים שונים, סעי' א' מדבר על איסור הוצאת ז"ל, וסעי' ב' מדבר על איסור לא תנאף. א"כ מנין למחבר שדברי הזהר שעוון זה חמור מכל עבירות שבתורה נאמרו על איסור הוצאת זרע לבטלה, אולי הם אמורים על לא תנאף. ובאמת המעיין בדברי הזהר (הובאו בהגהות הטור הוצאת שירת דבורה) יראה כי הזהר מדבר על הוצאת ז"ל ביד או ברגל, ולפי החילוק הנ"ל מדובר על איסור לא תנאף. וצ"ע.

ב

אכן באחיעזר שהובא לעיל (ח"ג סי' כד אות ד') הביא מהיעב"ץ (שאילת יעבץ ח"א סי' מג) שבתחילה הוכיח מהסוגיא ביבמות עו הנ"ל כי במקום הצורך מותר להוציא ש"ז לבטלה, אלא שסיים: "אולי התם דוקא ע"י גרמא וכמש"כ היש"ש ביבמות שם דין טו". ועי' שם ביש"ש שכתב בפירוש כי ביד בודאי אסור שהרי הוא חייב מיתה, אלא רק ע"י גרמא כמבואר שם.

מסקנת הגרח"ע: "כללו של דבר שיש לסמוך על דברי שו"ת יעב"ץ שכתב דהיכא דאי אפשר בגרמא לעשות גם בידים, ודרך תשמיש ע"י נרתיק בודאי מותר לכו"ע".

וראיתי בקובץ תשובות להגרי"ש אלישיב זצ"ל (ח"ב סי' עד) שתמה עליו ולכן תמוה מ"ש באחיעזר שיש לסמוך על דברי שאלת יעב"ץ שכתב דהיכא דא"א בגרמא לעשות גם בידים, וכי יפה כחו של הריעב"ץ ז"ל לחלוק על המהרש"ל בדברים בעלמא". וכן תמה עיו בח"ג סי' קפט איך אפשר לסמוך בזה על היעב"ץ כשהיעב"ץ עצמו לא כתב אלא בשם מהרש"ל והמהרש"ל עצמו לא התיר אלא רק ע"י גרמא כמבואר בדבריו.

עוד הביא הגרח"ע לצדד להתיר עפ"י שיטת ר"י בתוס' יבמות לד,ב כי באקראי מותר להוציא לבטלה. "ואם שהב"י החמיר בזה בסי' כ"ה, מ"מ לצורך שעה י"ל דשרי".

ודבריו צ"ע, כי אם כך הוא הפירוש בדברי ר"י, הרי גמרא ערוכה נגדו, ז"ל הגמ' שם: "היכי עבדינן אמר ליה מייתינן נהמא חמימא דשערי ומנחינן ליה אבי פוקרי, ומקרי וחזינן ליה. אמר אביי אטו כ"ע יעקב אבינו הואי, דכתיב ביה כחי וראשית אוני, שלא ראה קרי מימיו. אלא אמר אביי מעברינן קמיה בגדי צבעונין. אמר רבא אטו כ"ע ברזילי הגלעדי הוא אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא. ועי' רש"י שברזילי הגלעדי היה שטוף בזימה, אבל סתם אדם אינו מוציא זרע ע"י שרואה בגדי צבעונים. ולדברי ר"י למה צריך לכל זה, הרי באקראי מותר להוציא.

וגם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שם (ח"ב סי' עד) תמה עליו, שהרי כוונת ר"י רק לומר באחד שבא על אשתו שלא כדרכה ויצא לו ש"ז כל שזה באקראי הוה דרך ביאה, ולא משום שמותר להוציא ש"ז באקראי. וכעין זה פירש באגר"מ ח"א סי' סג.

המעניין הוא כי באותו סימן בהמשך באות ה' נדפס מכתב נוסף של הגרח"ע (משבט תרצ"ד, המכתב הקודם היה מכסליו תרצ"ה) שדן בשאלה האם מותר לשמש בנרתיק עם האבר במקום שיש לאשה סכנה אם היא תתעבר. ובתוך דבריו כתב כי בעצם גם אסור להוציא זרע בגרמא והוא מהפסוק ונשמרתם מכל דבר רע, שלא יהרהר ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, (כתובות מו). והוסיף: "והא דיבמות ע"ו דמניחין ביה פוקרא ומתירים ע"י גרמא היינו משום דבלא בדיקה אסור בפו"ר ולדעת התוס' בסנהדרין נ"ט השחתת זרע הוא משום פו"ר, משו"ה כדי להתירו בקהל שרי ע"י גרמא דקילא, אבל בידים לא דחמירא כמבואר בנדה בר"פ כל היד וכ"כ היש"ש ביבמות שם שלא התירו רק ע"י גרמא". הרי שכאן מפורש בדבריו כי גם לצורך פריה ורביה מותר רק ע"י גרמא, ולא הותר בידים.

וקצת פלא על האגר"מ שהביא את דברי הגרח"ע בענין כיס שהוא דרך תשמיש ותמה עליו, ובכל זאת לא הזכיר כלל שבאותו מקום בדיוק כתב הגרח"ע בשם ביעב"ץ כי בדיבעבד אפשר להוציא גם בידים, מה שאצל האגר"מ חמור שבעתיים כאמור. (ואולי הוא הבין בדברי הגרח"ע כי אין כוונתו להוציא ע"י ידו, אלא יש אפשרות להוציא ע"י גרמא (נהמא חמימא), ויש אפשרות להוציא ע"י מעשה בידים, אבל אין כוונתו בידו, אלא ההילך מגרמא – מעשה בידים, ועי' לקמן אות טו מה שהבאנו בשם מהמר"ם אריק במנחת פתים).

אמנם במנחת שלמה (ח"ג סי' קג אות טז) כתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל:

"בדבר מה שדנו הפוסקים האם שרי להוציא ש"ז למטרת בדיקה רפואית, נלענ"ד דאף שהיש"ש כתב בפ"ח מיבמות סי' ט"ו "פשיטא שהוא אסור לו להוציא ש"ז ביד שחייב מיתה". מ"מ אין כוונתו לאסור לגמרי אף אם אי אפשר בענין אחר, שהרי דקדק וכתב "היכא עבדינן דמייתי ליה לידי בדיקה למבדקיה לכתחילה" ונתכוין לומר בכך דלכתחילה צריכים לעשות באופן הקל ביותר וכדמוכח מהגמ' שם (ע"ו ע"א) ששאלו "אטו כו"ע יעקב אבינו", כלומר דמשום כך עדיף טפי ע"י הסתכלות בבגדי צבעונין. וראיתי שגם הגאון בעל ישרש יעקב כתב כן בקצרה בדעת היש"ש מ"ל: "דאף שמותר להוציא ש"ז לענין הבדיקה בכדי שאפשר שע"י זה יהיה מותר לבוא בקהל" עיי"ש, וא"כ אפשר דה"ה נמי לצורך מצות פו"ר דאפשר שחומר האיסור שהפליגו בו חכמים הוא רק בשופך ממש לבטלה. ויתכן דאפילו אם כבר יש לו בן ובת גם כן מותר כדי לקיים מצות שבת או שאשתו מצטערת הרבה מזה שאין להם עוד בנים, ואין בדיקה זו לבטלה הואיל וזה לצורך רפואה כדי שיוכל לקיים פו"ר או מצות שבת".

אלא שלפי דבריהם הכותרת של היש"ש שם לא לגמרי מדויקת: "דין דעבדינן ליה בלחם שעורים חם, שיתחמם, ויראה קרי, או בהעברת בגדי צבעונים, כשאין מכיר האשה, אבל ביד אסור להוציא ש"ז". הרי שכתב שכל מה שהותר זה רק כשאינו מכיר את האשה וכן ביד אסור. ולא נראה כי יש לזה היתר במצב כשלהו, שהרי גם הסיבה שכתב בהמשך דבריו שאם הוא מכיר את האשה אסור, וכן לראות את האשה גופיה אסור, והטעם הוא משום שודאי לא הותר איסור לא תותרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" משום שהוא רוצה להנשא. כמו לא הותר האיסור (הוצאת זרע ביד) שהוא במיתה כמו שהביא שם.

עכ"פ לשיטת האחיעזר והגרש"ז אין שני גדרים באיסור הוצאת זרע לבטלה, אף שיש דרגות בזה כמבואר ברמב"ם ובשו"ע, וכמו שמוכח בסוגיא בבימות שם. מ"מ הכל הוא איסור הוצאת זרע לבטלה, ולכן במקום הצורך כשא"א באופן אחר התירו להוציא אפילו בידים. ולדבריהם מה שאמרו בנדה יג שעובר על לא תנאף אינו אלא אסמכתא.

אבל לדעת האגר"מ והגרי"ש אלישיב זצ"ל ישנם שתי איסורים, יש איסור לא תנאף ואיסור זה כתב האגר"מ הוא אפילו בלא הוצאת זרע כלל, עי' ח"א סי' סח: "אבל בידיו מונחות על אברו שודאי מתחמם מזה הוא ניאוף ביד, וזה אסור אף שלא יוציא זרע מזה, ונמצא שהוא רק ספק אחד לאיסור. ואף שרש"י פי' על המנאפים ביד מוציא זרע לבטלה, נראה שהוא רק על דרשת ר"א מקרא דידיכם דמים מלאו שהוא שייך על הוצאת זרע דוקא ולא קאי על תנא דבי רבי ישמעאל לא תנאף לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל שאיסור זה הוא גם בלא הוצאת זרע כמו הניאוף דא"א וכל עריות שהוא גם בלא הוצאת זרע כמפורש ברמב"ם פ"א מאי"ב ה"י, וכן הוא גם הניאוף בך ביד נמי כיון שמקרא זה ילפינן הוא אסור אף בלא הוצאת זרע".

ויש גם איסור הוצאת זרע, שזה התירו במקום צורך פו"ר כפי שיבואר לקמן, ולכן מותר רק ע"י גרמא או דרך תשמיש, אבל ביד לעולם אסור.

ג

דרך תשמיש והאופנים הנחשבים לדרך תשמיש

הנה הוצאת זרע דרך תשמיש אף שבודאי לא יקיים בזה מצוות פו"ר ובדאי אין בזה כל איסור הוצאת זרע, שהרי אדם משמש עם זקנה וכד' ופשוט.

אמנם, כתב הרמב"ם (פכ"א מאיס"ב הי"ח) "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד".  בפשטות היה נראה שהוא משום שאינה ראויה להוליד לכן הוא כמוציא זרע לבטלה, זאת אומרת לפי"ז יש איסור גם שהוא עושה כן דרך ביאה. אולם הב"י שם וכן הב"ש (סק"ב) ביארו שכוונת הרמב"ם הוא מצד שעדיין לא קיים מצוות פריה ורביה, ולכן אסור לו לישא קטנה, אלא שבעצי ארזים כבר העיר כי לא משמע כן ברמב"ם שהרי כאן הוא לא עוסק בדיני פ"ו, אלא בדין הוצאת ז"ל.

ובאמת בפרישה ובב"ח פירשו שהוא משום הוצאת ז"ל. אמנם ודאי שאין כוונתם לומר כי אסור לשמש עם זקנה וכד', אלא כוונתם כי הבא להנשא לכתחילה עם קטנה גם יש בזה משום הוצאת ז"ל.

ובשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' רמג) הקשה על דברי הרמב"ם לא ישא קטנה וכו' הרי שם בפט"ו ה"ז כתב לא ישא אדם עקרה או אילונית שאינם ראויים לילד אא"כ קיים כבר מצוות פריה ורביה. זאת אומרת שאין איסור מצד זרע לבטלה.

ועיי"ש שכתב לבאר כי כוונת הרמב"ם כאן לקטנה פחותה מבת שלש שאינה ראויה לביאה כלל, והבא על הערוה כשהיא פחותה מבת ג' לא עבר על איסור משום שאין זה נחשב למעשה ביאה כלל. לכן כתב הרמב"ם ולא ישא קטנה דכיון שאין זה נחשב כלל למעשה ביאה, הרי עובר בכה"ג על איסור של הוצאת זרע, אבל דרך ביאה אע"פ שאינה ראויה להוליד, ודאי שאינו עובר על הוצאת זרע.

ד

מקור הסוגיא שממנו למדים את גדרי הוצאת זרע ודרך תשמיש הוא ביבמות יב,ב ג' נשים משמשות במוך.

"תני רב ביבי קמיה דרב נחמן שלש נשים משמשות במוך קטנה, מעוברת, ומניקה. קטנה שמא תתעבר ושמא תמות, מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל, מניקה שמא תגמול בנה וימות". וכו' דברי ר"מ. וחכ"א אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו, משום שנאמר שומר פתאים ה". ופרש"י שג' נשים הללו מותר להם לשמש במוך בשעה שהם משמשות כדי שלא יתעברו.

ובתוס' הביאו שיטת ר"ת כי ודאי קודם תשמיש אסור להם לשים מוך משום "שאין זה דרך תשמיש בכך והרי הוא כמטיל זרע על העצים ועל האבנים כשמטיל על המוך" ולכן מדובר שהיא שמה את המוך לאחר התשמיש. ולפי"ז לכל אשה מותר לעשות כן. לכן פירש ג' נשים אלו חייבות לשמש במוך משום הסכנה וכו'.

ולדינא נחלקו האחרונים באשה שיש לה סכנה להתעבר אם מותר לה לשמש במוך או לא.

דעת הגרע"א (קמא סי' עא) שאסור לה לשמש במוך בין קודם תשמיש ובין אחר תשמיש ויתבאר לקמן. וכן סיכם את הסוגיא בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' קעב): "אמנם לפי ענין השאלה מבואר שהמוך יהיה באותו מקום בשעת תשמיש ממש ולא מצאתי מי שהתיר זה כלל ע"כ לא מצאתי מקום לפלפל בזה רק אבאר פשטות הסוגיא לפירש"י ור"ת ביבמות י"ב ע"ב ובדוכתא טובא נראה דלכ"ע לשים מוך באותו מקום בשעת תשמיש הוה כמשמש על עצים ואבנים ומשחית זרעו ולרש"י לא הוה ניחא ליה לפרש הסוגיא תשמיש מוך אחר תשמיש לקנח ולהסיר הזרע משום דמשמע ליה פ"ק דנדה דהמוך הוא שם כל שעה כמ"ש תוס' ע"כ פירש"י דמיירי בשעת תשמיש ממש ולהיות איסור גמור התירו ר"מ משום סכנה ורבנן לא התירו והלכה כחכמים וכו'. אמנם ר"ת לחומר איסור השחתה לא ס"ל שיתיר ר"מ ע"כ ס"ל דלכ"ע אסור אפילו במקום סכנה ולא מיירי אלא בלאחר תשמיש".

וכן דעת הבית מאיר (סי' כג) שסיים: "נשמע מזה דלשמש במוך בשעת תשמיש לכו"ע אסור בכל הנשים, ולאחר תשמיש תלוי בפלוגתא דרש"י ור"ת, וראוי להחמיר כרש"י ז"ל. ובעניותי איני יודע מדוע השמיטו הפוסקים ברייתא זו".

ומנגד בשו"ת חמדת שלמה (אבה"ע סי' מו) התיר לשמש במקום שיש סכנה, וחילק בין ג' נשים הללו שאין להם ממש סכנה, אבל במקום שיש סכנה אמיתית גם לדעת חכמים מותרות לשמש במוך, וכן פסק בשו"ת צמח צדק (סי' פט), שו"ת אמרי ישר (ח"א סי' קלא), מהרש"ם (ח"א סי' נח), אחיעזר (ח"א סי' כג). וסמכו על הרדב"ז (תקצ"ו) והיש"ש (יבמות פ"א סי' ח') שהתירו.

וביש"ש שם תפס שתי הדעות לקולא, מצד אחד פסק כרש"י שהמשמש במוך אינו כמטיל על העצים והאבנים משום שזה דרך תשמיש. (אלא שגם לרש"י היינו רק בג' נשים הללו וגם רק לר"מ). ובפירוש הסוגיא נקט כר"ת, דג' נשים הללו חייבות לשמש במוך, אבל האחרות יכולות אם הם רוצות, עיי"ש.

ה

הנה, שיטת ר"ת ברורה מאד, כל האיסור הוא רק משום הוצאת זרע של האיש, אבל האשה עצמה אינה מוזהרת כלל בהשחתת זרע כמש"כ שם. וא"כ קודם תשמיש אסור משום האיסור שלו שהוא כמוציא זרע על העצים והאבנים, ואילו לאחר תשמיש מותר משום שאע"פ שהיא משתיחה זרע שיכול להביא לפרו ורבו, מ"מ היא אינה מוזהרת על השחתת זרע. ולכן אין כל נפק"מ בין ג' נשים הללו לבין נשים אחרות וכוונת הגמרא שנשים הללו חייבות לשים מוך לאחר תשמיש משא"כ האחרות.

ועי' בנמוק"י יבמות (ב,ב) "פרש"י ז"ל מותרות לתת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות כדי שלא יתעברו, והקשו עליו ז"ל דא"כ כי אמרינן דקודם הזמן הזה משמשת כדרכה, אסורה למשמש במוך קאמר ואמאי כיון דאינו מתעברת כל עיקר ואין כאן משום השחתת זרע. לפיכך פירשו חייבות לשמש במוך משום סכנה דידה או דולד".

משמע מדבריו כי אין כל איסור השחתת זרע אם הזרע אינו ראוי להוליד. וכ"כ בשיטמ"ק (כתובות לט,א) בשם תלמיד הרשב"א: "דמה שפרש"י אינו נכון דאי כרבנן דקאמרי משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו ומפני מה נאסור אותן אחר שאין כאן השחתת זרע דלא אמרינן השחתת זרע אלא כשהוא ראוי להזריע וזה כיון שאינו במקום שראוי להזריע לא קרינן ליה השחתת זרע אלא חייבות לשמש במוך קאמר משום סכנה".

וכ"כ הרשב"א ביבמות שם. והרא"ה הובא בשיטמ"ק כתובות שם. ולכא' הוא תמוה איך יתכן שאין כאן איסור, וכי  מותר להוציא זרע לבטלה במקום שאינו ראוי להזריע? ואם משמש במוך הרי הוא כמוציא על העצים והאבנים, האיך מותר לגמרי?

וכבר עמד בזה הגרע"א (קמא סי' עא), וביאר כי כל הסוגיא לשיטתם אינה עוסקת באיסור שלו – של הבעל, כי עליו אין כל איסור ע"י מוך משום שהוא דרך תשמיש, לכן אינו כמוציא על העצים והאבנים (ולא כשיטת ר"ת). אלא הסיבה ששאר נשים אסורות לשמש במוך הוא משום שאסור להן להשחית זרע בעליהן.

ולפי"ז ביאר: "במה שמשימה המוך שם אף דמכינה ומנחת שם קודם תשמיש מ"מ מקרי השחתת זרע, וס"ל לרש"י דהיא מצווה על השחתת זרע כמ"ש הר"י, או דס"ל לרש"י דהיא אינה מצווה על זרע דידה אבל מ"מ היא מצווית שלא להשחית זרע שלו כמ"ש הראשונים, וכדמשמע לשון רש"י בכתובות מותרות לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע, משמע דהאיסור בגדולות משום הנשים דהן משחיתות זרע, ולזה שפיר הקשה הנ"י דהשחתת זרע שייך בזרע שראוי להתעבר אבל קודם הזמן ההוא דאינה יכולה להתעבר לא שייך איסור השחתת זרע".

וכמה אחרונים (אחיעזר ח"א סי' כג, אגר"מ שם סי' סג ענף ד') תמהו עליו איך יתכן לומר כי עליו אין איסור משום שגם ע"י מוך הרי הוא דרך תשמיש, ואילו עליה יש איסור שהיא משחיתה זרע שלו במה שמניחה את המוך קודם תשמיש?

ונראה ביאור דבריו, כי ישנם שני איסורים, יש איסור הוצאת זרע לבטלה שאיסור זה שייך תמיד בין אם הוא זרע הראוי להזריע או לא, אלא שאיסור זה הוא רק כשמוציאו בחוץ, אבל אם הוא מוציא דרך תשמיש ודאי שאין כל איסור שהרי אין כל איסור בתשמיש עם קטנה ואילונית.

ויש איסור נוסף שהוא שייך רק בזרע הראוי להזריע שאסור להשחיתו, בפשטות איסור השחתת זרע הראוי להזריע נובע ממצוות פריה ורביה, אלא שר"ת סובר כי אשה אינה מצווה בפו"ר ולכן אין עליה כל איסור להשחית זרע כזה, אבל האיש שמצווה בזה, לכאורה יש עליו איסור להוציא את זרעו מהאשה אע"פ שכשבא עליה היה דרך תשמיש.

אבל הראשונים שחולקים סוברים כי יש איסור גם על האשה להשחית את זרעו של בעלה כמבואר בדבריהם. לכן בין קודם תשמיש, וכש"כ לאחר תשמיש אסור לה להשחית את הזרע ע"י מוך. אא"כ בג' נשים הללו שיש להן סכנה להתעבר, וכאן הסיבה היא או משום שיש להם סכנה מותר להם כי סכנה דוחה את איסור השחתה, (אלא שלפי"ז קצת יש לעיין האיך מותר לה לשמש בנתינת מוך קודם תשמיש, כיון שאם לא תשמש לא יהיה לה כל סכנה), או שי"ל מאחר שיש להן סכנה להתעבר א"כ זה לא זרע שראוי להזריע וממילא אין עליה כל איסור להשחיתו.

ומכאן הוכיח הגרע"א כי אם הטעם שאסור קודם תשמיש הוא משום שהיא גורמת להשחית זרע הראוי להוליד, א"כ כש"כ לאחר תשמיש אסור שבודאי משחיתה זרע שראוי להוליד. וסיים שם הגרע"א כי זה גם דעת הרמב"ן והריטב"א וכיון שזה דעת רוב הראשונים מי ירום ראש להקל לשים מוך קודם תשמיש או לאחריו. (עיי"ש שמדובר באשה שהיתה מקשה ללדת ויולדת בצער גדול ותמיד בלידה היא בכלל סכנה).

ו

בספר מרחשת (ח"ב סי' ט') ג"כ האריך בזה, ובאות ב' הביא דברי הראשונים והגרע"א הנ"ל, גם הוא הלך בדרכו של הגרע"א כי יש איסור הוצאת זרע לבטלה, ויש איסור השחחת זרע הראוי לעיבור הנובע ממצות פריה ורביה. אלא שבזה הוא נד מפירושו של הגרע"א, ולדעתו מאחר שהאשה אינה מצווה בפריה ורביה אין עליה כל איסור של השחתת זרע הראוי לעיבור, ואדרבה בשלמא באיסור הוצאת זרע לבטלה שנלמד מאיסור "לא תנאף" איש ואשה הוקשו לכל איסורין שבתורה ואם היא משתתפת במעשה כזה היא גם עוברת על האיסור. (אלא שהוצאת זרע ממנה אינו בכלל איסור זה).

והביא ראיה מהתוס' בנדה יג,א שהקשו על שיטת ר"ת שנשים אינן מצוות על השחתת זרע משום שאינן במצות פריה ורביה. הרי לגבי איסורין איש ואשה הוקשו לכל עונשים שבתורה. ותירצו דהנשים לעולם מזריעות בפנים ושם הוא הדרך להזריע, אבל אנשים מזריעים בחוץ ואין דרך להזריע שם. ותירוץ זה נמצא גם בתוס' הרא"ש שם. ולכאו' הרי ר"ת אמר טעם אחר למה אין אשה מצוה על השחתת זרע – משום פו"ר, והתוס' באו ליישב שיטתו ותירצו תירוץ אחר?

ולכן פירש שם במרחשת (סק"ג): "ונראה לי בביאור דברי התוס' והוא דודאי איסור הוצאת זרע אינו תלוי במצות פו"ר כלל רק זהו איסור גמור מן התורה כמו דילפינן שם מקרא דלא תנאף ועוד מכמה כתובים יעו"ש, אלמא דאין איסור זה מקורו מכח מצות פו"ר אלא איסור אחר הוא ונשים ג"כ היו מצוות על זה אולם דין זה דלא תנאף היא בהוצאת הזרע מגופו לבטלה שלא בדרך תשמיש, אולם בהשתתת הזרע אחר שיצא מגופו ונכנס ברחם האשה אם מותר להשתית הזרע מגוף האשה כדי שלא תתעבר זהו תלוי במצות פו"ר, דמאן דמצווה על פו"ר הוא אסור ג"כ להשחית זרע מרחם האשה משום דע"י זה לא תתעבר ועובר על מצות פו"ר, אבל אם נשים אין מצוות על מצות פו"ר ג"כ אין מצוות להשחית זרע שלהם או של הבעל כיון דאין מצוות א"כ אף שלא תתעבר מ"מ אינה עוברת בעשה כיון שאינה מצווה על זה". ולפי"ז ביאר את קושיית התוס' ותירוצם עיי"ש.

עכ"פ לשיטתו כוונת הראשונים כשאמרו שאסור לה להשחית זרע הראוי לעיבור אינו אלא בנתינת מוך על ידה קודם תשמיש והיא עוברת בזה שהיא גורמת לבעלה לעבור על איסור, לא משום הוצאת זרע לבטלה משום שזה דרך תשמיש, אלא על איסור השחתת זרע הראוי לעיבור משום מצוות פו"ר. ואיסור זה לא קיים כשהזרע אינו ראוי לעיבור כמבואר בדבריהם.

ולפי"ז האריך שם שנפל ראייתו של הגרע"א לאסור לאשה נתינה מוך לאחר תשמיש. שהרי כל ראייתו היתה ממה שעולה מדברי הראשונים כי איסור נתינת מוך קודם תשמיש הוא איסור עליה משום השחתת זרע הראוי לעיבור, וא"כ כש"כ אחר תשמיש יהיה אסור. (וכן הביא שם סק"ו דיוק מדברי הריטב"א כי אחר תשמיש גרע מקודם תשמיש). אך אם כוונת דבריהם רק איסור עליו שרק הוא מצווה על איסור זה של השחתת זרע הראוי לעיבור משום שרק הוא מצווה בפו"ר, וזה הטעם שאסור לה לשים מוך קודם תשמיש. אבל לאחר תשמיש כבר אין כל איסור עליו שהוא הזריע במקום שהיה ראוי לעיבור, אין עליה כל איסור אם היא תשחית את הזרע שנמצא ברחמה.

ועי' מש"כ שם (סק"ד): "ונחזי אנן דאף אם נאמר דאין האשה מצווה על השחתת הזרע שלה או של הבעל אבל האיש ודאי מצווה על השחתת זרעו אף שבא הוצאת זרעו מן הגוף באופן המותר, ואחרי שהוציא זרעו ברחם האשה אף אם האשה מותרת לתת מוך לשאוב הזרע משום שאינה מצווה ע"ז אבל האיש ודאי אסור לתת מוך ברחם האשה ולשאוב את הזרע שהוציא ברחם האשה, כיון שהוא מצווה על פו"ר אסור לו להשתית זרעו אף בענין שבא הוצאתו מן הגוף כדרכו דרך תשמיש, אסור לו אח"כ להוציא זרעו מרחמה, וזה ברור".

זאת אומרת שהן לדרכו של הגרע"א והן לדרכו של המרחשת על האיש עצמו ודאי יש איסור להשחית זרעו גם אם הוציאו באופן המותר (דרך תשמיש), וכל המחלוקת ביניהם הוא רק האם על האשה גם יש איסור להשחית זרעו של הבעל הנמצא ברחמה. וא"כ כשהוא שם כיס על הגיד שלו קודם תשמיש ודאי עובר לשיטתם על השחתת זרע גם אם אינו עובר משום לא תנאף משום שזה נחשב דרך תשמיש. (אא"כ הוא עושה כן בזמן שאינה ראויה לעיבור עי' מג"א סי' תר"ו סק"ח ושו"ת חת"ס יו"ד סי' קעב).

ז

אמנם יש דרך אחרת בהבנת הראשונים בסוגיא. ראה בשו"ת אגרות משה (אבה"ע ח"א סי' סג), בענף ב' וג' האריך להוכיח כי כל שהוא מוציא זרע לצורך מסויים ולא למלאות תאותו אינו נחשב כמוציא זרע לבטלה.

ותחילה הקשה לפי מה שכתבו התוס' כתובות לט בביאור דברי רש"י כי המשמשת במוך הרי זה במטיל זרע על העצים והאבנים "ולכאורה תמוה מאד לפ"ז איך שייך להתיר זה במקום סכנה להתעבר הא יכול לגמרי שלא לבעול ולא יהיה סכנה ולא דמי לכל האיסורין שנידחין מפני הסכנה שכבר ישנה הסכנה וכשיעבור על האיסור אפשר שיסלק הסכנה אבל הכא הא ליכא סכנה כשלא יעשה כלום וא"כ איך נתיר לו לשמש במוך שהוא כעל עצים ואבנים ולעבור על איסור הוצאת זרע לבטלה. ופשוט שזהו טעם ר"ת ביבמות שסובר דבמוך בשעת תשמיש אסורות אף השלש נשים אף לר"מ כיון דהוא כמטיל על עצים ואבנים"

ועוד הקשה: "עוד יותר תימה על ר' אליעזר דמחמיר מאד באיסור הוצאת זרע לבטלה בנדה דף י"ג וחש לזה טובא יותר מחכמים דאמר כל האוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם ולא חש אף ללעז בניו. ומ"מ סובר ביבמות דף ל"ד שכל כ"ד חדש דש מבפנים וזורה מבחוץ אף שהוצאת זרע לבטלה ממש הוא לכו"ע ואמאי נהי שסובר כר"מ שצריך לחוש לעיבור שהוא סכנה להולד מ"מ איך מתיר להוציא זרע לבטלה מחמת זה הא כשלא יבעול כלל ודאי ליכא סכנה". ובאמת זו קושיא חזקה אפילו אם נאמר כי משמשת במוך הוא דרך תשמיש.

ולכן האריך לבאר שם כי כל האיסור של הוצאת זרע הוא רק כשמוציאו לבטלה, אבל במקום שהוא לצורך כמו בנשים הללו שהוא לצורך חיוב עונה אינו נחשב כמוציא זרע לבטלה ולכן מותר, אבל בנשים אחרות אם ישמש במוך ודאי הרי הוא שלא לצורך ולכן יש בזה איסור הוצאת זרע לבטלה, כך ביאר באריכות שם שיטת רש"י. וכן דקדק מכמה ראשונים שכתבו שמותר לשמש במוך משום חיוב עונה, וברור שאין כוונתם לומר כי חיוב עונה דוחה איסור הוז"ל שהרי יכול לגרשה או שהיא יכולה למחול על החיוב, אלא ודאי כמו שביאר כי במקום שהוא לצורך לא נחשב לבטלה ואין בו כל איסור.

ולפי"ז ביאר (בעגף ג') שיטת ר"י ביבמות לד,ב שכתבו התוס' כי כל שהוא משמש בלא כדרכה ומוציא זרע באקראי מותר. ובב"י (סי' כה תמה ע"ז מאד וכי פעם אחת מותר לו לאדם לעבור עבירות, וסיים שם בבדק הבית כי אם היה רואה את דברי הזהר כעבירה זו חמורה יותר מכל עבירות שבתורה לא היה כותב כן.

ולפי דרכו ביאר האגר"מ כי כוונת ר"י לומר שאין זה לבטלה משום שזה חלק ממצות עונה להתאוות לאשתו, והטעם שמותר לעשות כן רק באקראי "דבעצם לא היה צריך להתאות לזה שהנאתו מועטת מבכדרכה ורק באקראי שייך להתאות כעין התאוה למיטעם טעמא דאיסורא בע"ז דף כ"ו באוכל פרעוש ויתוש ופרש"י לפי שלא טעמו מעולם וכ"כ הכא מתאוה לשלא כדרכה מחמת זה באקראי. ואף אם כבר בעל פעם אחת שלא דרכה אפשר נשכח ממנו כיון שעבר זמן רב".

ובענף ד' הביא את את שיטת הראשונים (רמב"ן, רשב"א, רא"ה, ריטב"א, ונמוק"י) כפי שהובאו בתשובת הגרע"א שהובא לעיל (אלא שלא חילק שיש שני איסורים, אחד הוצאת זרע לבטלה והשני השחתת זרע הראוי לעיבור כפי שכתבנו בהרחבה לעיל).

ולכן תמה על דרך זו: הרי אם מצד האשה יש איסור, מדוע יש לה היתר של סכנה הרי היא יכולה למחול על העונה ואפשר שלא יבעול כלל. ואין לומר מטעם שהיא משועבדת לו, שהרי אין מאכילין לאדם דבר האסור לו. ועוד הקשה, הרי כמו שהוא דרך תשמיש לבעל, כמו כן אמרו להיות שהוא דרך תשמיש לאשה. ועל עת שהניחה את המוך ודאי אין כל איסור שהרי אז עדיין לא בעל. וסיים: "ופלא על רעק"א שאף שהרגיש קצת בזה שכתב אף דמכינה ומנחת קודם תשמיש מ"מ מיקרי השחתת זרע משמע דהוקשה לו זה שהקשתי וא"כ מאי ניחא לו הא היא קושיא עצומה מאד"

לכן ביאר כי האיסור השחתה שיש עליה הוא רק לאחר תשמיש, אבל קודם תשמיש אין כל איסור לא עליה ולא עליו משום שזה דרך ביאה, ומה שפירש רש"י שרק לג' נשים הללו מותר לשמש במוך (קודם תשמיש) אבל לשאר נשים אסור, הוא רק מדברנן שלא יטעו עם מוך שאחר תשמיש.

ומסקנתו שם (סוף ענף ד'): "ונמצא שלשיטה זו שהיא שיטת הרבה ראשונים הרמב"ן והרא"ה ותלמיד הרשב"א שהובא בשט"מ כתובות והנ"י יבמות ורשב"א מותרת ודאי במקום סכנה לשמש במוך שבשעת תשמיש לכו"ע דהא אף בשלש נשים מותרות לדידהו אף לרבנן וכו".

ע"כ תורף שיטתו של האגר"מ בסוגיא.

ח

אם נסכם את דרכו של האגר"מ נראה שיש לו שני דרכים לבאר את הסוגיא והראשונים, בענף ב' וג' האריך להסביר כי הוז"ל אסור רק כמוציא שלא לצורך, אבל אם מוציא לצורך כמו לחיוב עונה מותר.  ובענף ד' ביאר את דרכם של הראשונים שלדעתו מותר לשמש במוך קודם תשמיש, ואילו לאחר תשמיש אסור לה משום השחתת זרעו של הבעל. ובזה דחה את דרכו של הגרע"א שהובא לעיל.

אולם אם נתבונן היטב נראה כי כל קושיותיו של האגר"מ נדחים עפ"י מה שהתבאר לעיל בשיטת הגרע"א, ועפ"י מה שביאר המרחשת.

תחילה מה שהקשה בענף ב' ובענף ד' אם יש תשמיש במוך הוא כמטיל על העצים והאבנים איך התירו לג' נשים לשמש במוך הרי אם יש להם סכנה שלא ישמשו כלל. לפי מה שנתבאר בשיטתם (לעיל אות ה' ו') שמשמשת במוך אינו ענין להוצאת זרע לבטלה משום שהוא דרך ביאה, וכל החסרון הוא מחמת שהוא משחית זרע הראוי לעיבור, א"כ נראה פשוט, מכיון שלנשים אלו יש להם סכנה להתעבר, א"כ השחתת זרע אצלם אין בזה כל איסור משום השחתת זרע הראוי לעיבור כי אצלם זה לא נחשב ראוי לעיבור, משא"כ אצל נשים אחרות ודאי השחתת זרע אצלם הוא איסור גמור.

ומה שהקשה האגר"מ מר' אליעזר האיך התיר כל כ"ד חודש דש מבפנים וזורה בחוץ הרי זה איסור גמור, ולכן ביאר דכל שהוא לצורך אין בזה משום הוצאת זרע לבטלה משום שאין כאן לבטלה כפי שהובא בהרחבה. ולכא' יש לתמוה לשיטתו, מדוע א"כ לר' אליעזר שלא תשמש עם מוך ואז אין צורך לזרות מבחוץ, שבכה"ג לכה"פ אינו במעשה ער ואונן כלל, וודאי שע"י מוך עדיף יותר משום שיתכן שהוא דרך ביאה, משא"כ בזורה בחוץ, והסיבה שמותר לו לזרות מבחוץ (לצורך ואינו לבטלה) שייך גם בשימוש במוך. (ולפי מש"כ בשם הזקן אהרן שהובא באות יט-כ יותר קשה, שהרי בזורה בחוץ יש איזה סיכוי לעיבור ע"י שמעט יכנס בפנים כמש"כ עיי"ש).

(ובלא"ה היה אפשר לתרץ לפי מש"כ האגר"מ עצמו הובא לעיל אות א' כי יש איסור לא תנאף ויש איסור הוצאת זרע, א"כ מה שהחמיר ר' אליעזר מאד הוא רק באיסור לא תנאף, ולא באיסור הוצאת זרע. ואולי לא היה נראה לאגר"מ לומר כך משום שלשיטתו הוא עובר על לא תנאף אפילו שלא יצא זרע כמבואר שם, וקצת משמע בסוגיא שם בנדה יג כי מה שהחמיר ר' אליעזר זה אם יצא זרע, וצ"ע).

ולכן נראה, כי אמת מוכרחים לומר כדברי האגר"מ בביאור שיטת ר"א שדבר זה לא נחשב לבטלה משום שהוא לצורך קיום מצות עונה. אולם זה עדיף משימוש במוך משום שמצד איסור הוצאת ז"ל אין כאן שהרי אין זה לבטלה, ואינו עושה בידים, אבל אם הוא משמש ע"י מוך עדיין יש איסור השחתת זרע הראוי לעיבור , לכן העדיף ר' אליעזר שיזרה מבחוץ כי אז אינו עובר על השחתת זרע שניתן לומר כי איסור זה הוא רק בזרע שקיים בגוף האשה שאז הוא ראוי לעיבור, אבל כל שהוא זורה מבחוץ ניתן לדון רק משום הוז"ל ולא משום השחתת זרע שראוי לעיבור. וזה ראיה לשיטת הגרע"א והמרחשת.

ועי' עוד לקמן אות יא שהובא ראיה מהסוגיא ביבמות סה,א כי לכאורה לא הותר אלא לצורך קיום פריה ורביה או עכ"פ לשבת יצרה שזה מהות האיסור של הוצאת זרע, אבל סתם לצורך דבר אחר לא הותר. א"כ לפי"ז א"א לפרש את הסוגיא במשמשת במוך שההיתר הוא משום שבג' נשים אלו זה צורך (קיום עונה). וצ"ע.

ט

עתה נתבונן בלשון הראשונים ונראה איך כל אחד לפי דרכו מבאר דברי הראשונים.

ז"ל הרא"ש (הובא בשיטמ"ק כתובות לט,א) "פרש"י ז"ל מותרים לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע משמע ששאר נשים אסורות להשחית זרע וכו'. או אי נמי נוכל לפרש כפרש"י אף על פי שנשים אינן מצוות בהשחתת זרע מכל מקום אין לה להשחית זרע האיש אם לא מפני הסכנה ולא דמי לקטנה ואיילונית דאע"ג דלאו בנות בנים נינהו המשמש עמהם אין בו משום השחתת הזרע דשאני התם דדרך תשמיש בכך והכא נמי אם היתה נותנת המוך לאחר תשמיש לא היה בו צד איסור אבל בשמעתא קמייתא דכל היד מוכח דנותנת המוך קודם תשמיש הילכך שאר נשי אסור דהוי כזורע על העצים ועל האבנים".

א"כ בדבריו מבואר להדיא לא כדרכו של הגרע"א, שהרי מפורש שאחר תשמיש ודאי אין כל איסור, ולדעת הגרע"א כש"כ שיש לאסור לאחר תשמיש. אולם לפי דרכו של המרחשת ודאי שפיר. וכן דייק שם מדברי הרא"ש הנ"ל (סי' ט' אות ב' ס"ק ו') שבתחילה כתב שמ"מ אסור לאשה להשחית את זרע בעלה, ואח"כ כתב כי לאחר תשמיש אין צד איסור, הרי שכל האיסור שיש עליהן קודם תשמיש הוא משום שהם גורמות לבעליהן להשחית זרע הראוי לעיבור.

ובאגר"מ שם (ענף ו') הקשה סתירה בדברי הרא"ש. בדברי הרא"ש הנ"ל מבואר כי המשמשת במוך אינו דרך תשמיש "שאני זקנה דהוה דרך תשמיש". ואילו בב"י סי' כג הביא תשובת הרא"ש (כלל לג סי' ג') וז"ל הרא"ש שם: וששאלת אשה שיש לה אוטם ברחם, בענין שאין השמש דש כראוי לו ומתוך האוטם פעמים שהוא דש בחוץ ולעולם הוא זורה בחוץ. ומספקא לך מי אמרינן כיון שמתכוין לשמש כראוי מותר מידי דהוה המשמש את עקרה והקטנה והזקנה. יראה שהוא אסור כיון דלעולם הוא זורה בחוץ, קרינן ביה ושחת ארצה, ואע"פ שלפעמים הוא דש מבפנים מ"מ כיון שלעולם הוא זורה מבחוץ אסור. וגריע ממשמשת במוך דהתם היא משמשת כדרך כל הארץ אע"פ שאין זרעו ראוי להזריע, מידי דהוה אעקרה וזקנה וקטנה".

ובאגר"מ נדחק ליישב עפ"י דרכו כי כיון שזורה בחוץ "א"כ הויא אשה זו כמו אשה שאין לה נקבות וכטומטום שידוע שהיא נקבה שאינה ראויה כלל לביאה שבודאי מסתבר שאשה כזו אינה ראויה לנישואין שיתחייב הבעל בעונה דרך אברים ולכן אף שאירע כן אחר הנישואין שכבר נתחייב בעונה מ"מ הא עתה אין שייך חיוב זה ולכן אסור דלא הוי זה לצורך. אבל בנשים הראויות לביאה ושייך לה חיובי עונה אף שאירע שסכנה לה להתעבר, דחיוב העונה אינו שייך לעבור כדחזינן בקטנה וזקנה, חייב לבועלה באופן שלא תתעבר שהוא במוך שאף שהוא כמטיל הזרע על עצים ואבנים שלא כדרך תשמיש דעלמא שמטיל הזרע על בשר הרחם מ"מ עצם מעשה התשמיש הוא כדרך תשמיש".

אבל הרא"ש בשיטמ"ק בא לחלק בין זקנה ואילונית לבין מוך, שבזה מוך הוא שלא דרך תשמיש משום שהוא אסור בכל הנשים. עיי"ש.

והוא דוחק גדול, שהרי הרא"ש כתב על משמשת במוך קודם תשמיש שהוא כמשמש על העצים ואבנים, ולדברי האגר"מ האיסור רק רק מדברנן גזירה אטו אחר תשמיש שאסרו עליה להשחית זרעו של הבעל. וזה לגמרי לא נראה מדברי הרא"ש.

בפרט לפי מה שהביא שם בענף ג' כי הרא"ש עצמו דעתו כר"י שמותר לבעול שלא כדרכה אף אם מוציא זרע באקראי, וביאר האגר"מ שהוא לצורך קיום חיוב עונה כמבואר לעיל, א"כ למה שלא יהיה מי שיש לה אוטם ברחם קיום עונה. אמנם עדיין יש לחלק ששם האשה עצמה ראויה לביאה רגילה משא"כ כאן שאינה ראויה, אבל זה דוחק.

אכן, לפי דרכו של המרחשת הכל ברור ואין כאן כל סתירה, כי בתשובות כתב דעתו שאסור ואינו דרך תשמיש משום שזורה בחוץ והוא רק משום איסור הוצאת זרע לבטלה וכמדייק שם "קרינן ביה ושחת ארצה", וע"ז כתב משא"כ במשמש במוך הרי הוא דרך תשמיש ואין עליו כל איסור הוז"ל כמבואר לעיל. ואילו בדברי הרא"ש בשיטמ"ק בא לחלק בין משמשת במוך לקטנה ואילונית לענין רק משום איסור השחתה זרע הראוי לזריעה, שהרי מצד הוצאת זרע ודאי הוא דרך ביאה ואין כל איסור. ולכן חילק כי באילונית הוא לעולם דרך ביאה גמורה ולכן מותר. ודברי הרא"ש ברורים ואין כל סתירה.

י

ולכאורה גם דברי הנמוק"י ותלמיד הרשב"א שהובא שם בשיטמ"ק מסתדרים יותר עם דרכם של הגרע"א והמרחשת. ז"ל תלמיד הרשב"א שם: "דמה שפרש"י אינו נכון דאי כרבנן דקאמרי משמשת כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו ומפני מה נאסור אותן אחר שאין כאן השחתת זרע דלא אמרינן השחתת זרע אלא כשהוא ראוי להזריע וזה כיון שאינו במקום שראוי להזריע לא קרינן ליה השחתת זרע אלא חייבות לשמש במוך קאמר משום סכנה". ולשון זה אין לו פשר לדרכו של האגר"מ, וכי איסור הוצאת זרע הוא רק כשהוא ראוי להזריע? ובשלמא לפי דרכם של הגרע"א והמרחשת מאחר שמ"מ זה נחשב לדרך ביאה, א"כ השאלה היא רק לענין השחתת זרע וזה שייך רק בראוי להזריע.

וכן כתב בפירוש הריטב"א שם: אע"ג דאיתתא לא מפקדא אפריה ורביה אסורה להשחית זרע בעלה וכולן לקו בדור המבול דאף על גב דלגבי דידיה שרינן לבעול בעילה שאין בה זרע כגון קטנה או מעוברת או זקנה או עקרה ולא חשיב השחתת זרע שאני איהו משום מצות עונה ועוד דהוי דרך תשמיש אבל להשחית זרע הראוי להוליד ולאבדו במוך אסור אפילו לדידה ואפילו היה המוך מונח בשעת תשמיש. כל זה למדנו מדברי רבינו ז"ל אבל מכל מקום אין פירושו מחוור חדא דאם כן כי קתני פחות מכאן משמשת כדרכה אסורה לשמש במוך קאמר והא אמאי שהרי אין כאן השחתת זרע ותו רבנן דאמרי אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת היינו שאסורה לשמש במוך והא אמאי כיון שיש סכנה בדבר וכי משום שומר פתאים ה' תהא אסורה בזה ומכניס עצמה בסכנה לכך פירשו בתוספות שלש נשים חייבות וכו".

הרי שכתב בפירוש שאסור לשמש במוך משום השחתת זרע, אח"כ הקשה באשה שאינה ראויה לעיבור משמע שאסורה לשמש במוך, (כמבואר שם בגמ' קטנה פחות מכאן – פחות מבת י"א משמשת כדרכה). ותמה, מדוע הרי אין כאן השחתת זרע. אלא ודאי שגם הוא למד כדברי הראשונים שאף שבמוך נחשב לדרך ביאה, מ"מ כל שהיא ראויה לעיבור יש איסור של השחתת זרע הראוי לעיבור וכנ"ל. וכן פירש שם הגרע"א.

אלא שהאגר"מ (ענף ה') העיר, כי הריטב"א ביבמות (יב,ב) כתב המשמשת במוך הרי זה כמי שמטיל על העצים והאבנים, הרי מפורש כי אינו דרך ביאה. לכן ביאר לפי דרכו כי הכל תלוי אם הוא לצורך או לא, ולפיו נגזר אם זה הוצאת זרע לבטלה או לא, א"כ באשה שאינה ראויה להוליד הרי המוך הוא לצורך עונה ואין כאן כל השחתת זרע, ואילו בסתם אשה הראויה להוליד א"כ המוך הוא שלא לצורך כי יכול לקיים העונה גם בלי מוך, לכן הוא כמי שמטיל על עצים והאבנים.

ועי' במרחשת (שם סי' ט' אות ב' סק"ז) מש"כ על שיטת ר"ת, כי י"ל בזה שכתב שהמשמש במוך קודם תשמיש הרי זה כמי שמטיל על העצים והאבנים אין כוונתו מצד איסור הוצאת זרע לבטלה, אלא כיון שהוא משחית זרע הראוי לעיבור הרי הוא כמטיל וכו' עיי"ש. וא"כ כך יש לפרש לשון הריטב"א. וכך ראיתי שכתב בפירוש בשו"ת תורת חסד אבה"ע סי' מד אות כב.

וביותר קשה על האגר"מ הרי מפורש בריטב"א "אבל להשחית זרע הראוי להוליד ולאבדו במוך אסור אפילו לדידה ואפילו היה המוך מונח בשעת תשמיש" הרי מפורש שאפילו היה המוך קודם תשמיש אסור זאת אומרת כש"כ לאחר תשמיש שאסור לה לאבד את זרע בעלה. ויתרה מזו, האיסור חמור יותר הוא לאחר תשמיש שהרי כתב: אפילו היה המוך מונח בשעת תשמיש אסור. ולדעת האגר"מ אין לזה פשר, אף אם נאמר כי יש איזה איסור לאבד זרע של בעלה אולי מצד שזה של בעלה ואין לה רשות לאבדו, אבל ודאי שקודם תשמיש האסור חמור שבעתיים שהרי הוא כמטיל על העצים והאבנים, ואיסורו חמור יותר מכל עבירות שבתורה כמבואר בזהר שהוא בב"י ובשו"ע.

ורק לפי דרכו של הגרע"א ניתן להבין את דבריו, כי ודאי האיסור קודם תשמיש ואחר תשמיש נובע מאותו איסור, שהיא מאבדת זרע הראוי להזריע, ולהיפך, אחר תשמיש האיסור ברור יותר כפי שנראה מלשון הריטב"א.

לסיכום עולה, כי לדרכו של האגר"מ משמשת במוך הוא דרך תשמיש ולעולם מעיקר הדין מותר. וכל האיסור הוא רק משום הוצאת זרע ולכן אפילו אם זה לא דרך תשמיש כשהוא מוציא לצורך אין כאן איסור.

אולם לדרכם של הגרע"א והמרחשת (אע"פ שהם חולקים ביניהם על השחתת הזרע לאחר תשמיש שלהגרע"א אסור משום שיש איסור גם על האשה, ולמרחשת מותר שאין כל איסור השחתת זרע על האשה). מ"מ בעיקר הדיון שניהם מסכימים שישנם שני איסורים, איסור הוצאת זרע, ואיסור השחתת זרע הראוי לעיבור, ולכן כל שהוא ראוי לעיבור (שאינה מג' נשים וכד') קודם תשמיש לעולם אסור.

וכן ראיתי בשו"ת תורת חסד להגאון מלובלין אבה"ע סי' מד אות כא-כג שפירש דברי התלמיד הרשב"א והנמוק"י כי אע"פ שמשמשת במוך זה דרך ביאה בכל זאת אם האשה היא בת בנים הרי אסורה לשמש במוך משום השחתת זרע (אע"פ שאין כאן איסור הוצאת זרע שהרי זה דרך ביאה), אלא שאם אינה בת בנים ובלא"ה הזרע לא יוליד אין בזה כל איסור לשמש במוך. לכן התיר לשמש במוך במקום סכנה משום שהזרע בלא"ה אינו ראוי להוליד. אמנם בתורת חסד שם לא כתב כי הם שני איסורים כפי שכתב במרחשת, אולם צריכים להבין, כי אם שימוש במוך הוא דרך ביאה למה שיהיה חילוק בין קטנה או בת בנים, מ"מ זה דרך ביאה ואין כאן הוצאת זרע לבטלה. אא"כ נאמר כי יש איסור השחתה וכו' וכנ"ל.

יא

הוצאת זרע לצורך

עתה יש לנו לברר האם הותר הוצאת זרע לצורך, זאת אומרת לצורך קיום מצוות פרו ורבו.

מדברי כל הפוסקים נראה כי כל מה שהתירו זה רק משום שהוא מוציא לצורך פו"ר ואינו מוציא לבטלה. ולכאו' יש לדון האם זה רק משום מצות פו"ר אבל אם היה צורך לכל מצוה אחרת גם היה מותר. (ואין כוונתי למצות שבת יצרה שזה גם לצורך ילדים). או דוקא לצורך פו"ר.

שורש הספק הוא. האם איסור הוצאת זרע לבטלה מקורו הוא משום מצות פו"ר ולכן הותר שהרי בזה הוא מקיים את המצוה, ולכן לצורך מצוה אחרת ודאי שיהיה אסור לו, שלא מצינו בשום מקום שמותר לעבור עבירה לצורך ספק שמא יקיים מצוה אחרת. או שמא גם לצורך מצוה אחרת מותר לו להוציא, וההגדרה היא כך: כל שהוא מוציא לצורך אינו עובר על הוצאת זרע לבטלה משום שאין זה לבטלה.

ולכאורה היה מקום לתלות ספק זה במחלוקת הראושנים אם איסור הוצאת זרע הוא משום מצות פריה ורביה או לא. שלשיטת ר"ת (תוס' יבמות יב,ב) האיסור הוא משום מצות פו"ר, א"כ יש מקום לומר כי אם הוא עושה כן לצורך פו"ר אין איסור, אולם אם הוא עושה כן לצורך אחר אין כל סיבה שיהיה מותר. (לכן לשיטתו גם ג' נשים שיש להם סכנה להתעבר אין להן כל היתר לשמש במוך קודם תשמיש משום איסור הוז"ל. ואף שיש להן סכנה, מ"מ הם יכולים שלא לשמש, וצורך קיום עונה כמו שביאר באריכות באגר"מ שיובא בסמוך, לא מתיר איסור זה).

אבל לשיטת הראשונים שנראה מדבריהם כי איסור זה אינו תלוי במצות פו"ר (ראה רמב"ן נדה יג,א ותוס' הרא"ש שם, וראה עוד באריכות בענין זה בשו"ת בנין ציון סי' קלז), יש מקום לומר כי הגדרת האיסור הוא "לבטלה" אבל כל שהוא מוציא לצורך, מותר.

באגר"מ שם האריך כהצד השני שכל הוא מוציא לצורך אינו עובר בזה על איסור הוצאת זרע לבטלה משום שאינו לבטלה, לכן מותר להוציא משום קיום מצות עונה וכן דייק מדברי הריטב"א והרא"ה שהובאו לעיל. ולדבריו, לכאו' אפילו אם יהיה איזה מצוה אחרת גם יהיה מותר שמשום שהוא לצורך.

וכן מבואר בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' מג) שכל שהוא מוציא לצורך אין בזה איסור, ולא חילק בין צורך פו"ר או צורך מצוה אחרת כמבואר למעיין שם. ובאחיעזר (ח"ג סי' כג אות ד') הביאו. וכן בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' רמג) כתב כי כל האיסור הוא להוציא שלא לצורך אבל כל שהוא מוציא לאיזה צורך אינו איסור הוז"ל. והאיסור הוא רק כשהוא מוציא כדי למלאות תאוותו. ולכן כתב הב"ש (כה סק"ב) שמותר להוציא זרע כדי לבדוק האם הדם הוא ממנו ואשתו אינה רואה מחמת תשמיש. הרי שהתיר כל שיש איזה צורך. וכיוצא בזה רצה לומר על מה שכתב הב"ש ריש סי' כג על דברי השו"ע כי הוא עוון חמור יותר מכל עבירות שבתורה, שהוא לאו דוקא שהרי מבואר בספר חסידים שאם הוא רואה שהוא הולך לבוא על אשת איש או ערלית מותר לו להוציא זרע כדי להמנע מאיסור חמור יותר. ומכאן הוכיח שאם הוא מוציא לצורך אינו איסור הוז"ל.

והדברים תמוהים, שהרי הב"ש עצמו כתב על דברי השו"ע לאו דוקא בגלל הנאמר בספר חסידים. ולא כתב כי באמת למלאות תאוותו הוא חמור יותר מכל עבירות שבתורה, משא"כ שהוא רוצה להנצל מאיסור א"א. אלא שהיה ברור לב"ש כי באופן זה סוף סוף הוא מוציא כדי למלאות תאוותו ובדואי עובר על איסור הוצאת זרע, ואין זה נחשב לצורך. ומש"כ מהב"ש בסי' כה, ראה באוצה"פ סי' כג אות סק"א אות ט' מש"כ האחרונים על סיום דברי הב"ש "ויש לדחות".

אמנם לכאורה נראה לענ"ד להוכיח מסוגיא מפורשת לא כדרכם של המהרש"ג והאגר"מ. שהרי המקור לאפשרות להוציא זרע כדי לבדוקו, הוא ביבמות עו,א כפי שהובא לעיל. ושם בעצם המצב הוא שהאיש אינו יכול לשאת אשה משום שספק אם הוא פ"ד או לא לכן הותר לו להוציא זרע בגרמא כמבואר שם. זאת אומרת שלולא הבדיקה לעולם לא נדע האם הוא חייב בפריה ורביה או לא, בכה"ג מצאנו שהותר להוציא זרע.

וביבמות סה,א מצינו באשה שטוענת שאינו יורה כחץ ולכן אינה מצליחה להבנות ממנו, והוא טוען כי החסרון אינו ממנו, כופין אותו להוציא (לדעת רוב הראשונים ואכמ"ל). והטעם מבואר בגמ' משום שהיא יודעת ביורה כחץ והוא אינו יודע. משמע כי אם גם הוא היה יודע וטוען ברי שאין החסרון ממנו לא היה שייך לכוף אותו להוציא.

וממשיכה הגמ' שם, אם הוא טוען כי הוא רוצה לשאת אשה אחרת כדי להוכיח את טענתו ע"י שימתין שנה שנתיים (עיי"ש בנמוק"י כא,א ד"ה אמר) אין שומעין לו משום שאם הוא נושא אשה על אשתו זה עצמו סיבה כפיית גט לר' יוחנן. ורבא חולק ואומר כי אם הוא יכול לפרנס את שתיהן יש לו זכות לטעון טענה זו. וכך נפסק בשו"ע (אבה"ע קנד סעי' ו').

ולכאו' יש לתמוה מדוע לא הביאה הגמ' את האפשרות לבדוק עצמו האם הוא יורה כחץ כפי שהובא לגבי ספק פ"ד. ומשמע כי אם אין לו אפשרות לשאת אשה שניה כגון היום שיש חדר"ג אין לו כל עיצה וחייב להוציאה , מדוע? הרי הוא יכול לטעון כי רוצה לבודק עצמו ע"י אפשרויות אלו. ואפילו אם הוא יבדוק עצמו לבדו ללא כל עדים די בזה שהרי מוכח בגמ' כי כל הסיבה שהיא נאמנת זה רק משום שהוא אינו יודע, אבל אם יטען בברי שהוא יורה כחץ מועיל.

מכאן ראיה כי כל מה שהתירו להוציא זרע לבדוק זה רק משום מצות פריה ורביה כמו כספק פ"ד שאינו יכול לקיים את המצוה בלי בדיקה זו. אבל כשהיא טוענת שאינו יורה כחץ, אין לו כל טענה שהוא רוצה ילדים שהרי אם הוא רוצה ילדים הוא יכול לשאת אשה אחרת (משא"כ בספק פצוע דכא שאינו יכול לשאת אלא גיורת ולא לא שכיח למצוא כזו אשה שגם תרצה להנשא לאדם שספק אם יהיה לה ילדים ממנו כמש"כ בערוך לנר שם). בפרט לשיטת התוס' והרא"ש שם שפירשו את הסוגיא שמדובר שכבר יש לו ילדים וקיים פו"ר, אחרת היינו כופין אותו להוציא מחמת אי קיום המצוה. אבל גם אם אין לו ילדים, מטעם המצוה הוא יכול לשאת אשה אחרת, לכן לא התירו לו להוציא אפילו בגרמא. (אח"כ ראיתי שבאוצה"פ סי' כגס ק"א אות ט' הובא בשם ספר זכרון יוסף שהוכיח כעין זה מסוגיא זו.

לפי"ז, לדוגמא, במקרה שיש זוג שהיו נשואים שלש או ארבע שנים ללא ילדים, והתגרשו או שהבעל התאלמן ל"ע, ועתה רוצה לשאת אשה אחרת, אלא שהיא רוצה שיבדק לפני שהם נישאים לראות שאין לו כל בעיה בפוריות. אין כל היתר לבצע בדיקה אפילו בגרמא, שהרי בגמ' מפורש כי במצב כזה הוא יכול לשאת אשה אחרת. ובשלמא אם אף אשה אינה מוכנה להנשא הרי זה לצורך פריה ורביה, (עי' קובץ תשובות להגרי"ש אלישיב זצ"ל ח"ג סי' קפט) אבל לכאורה צריכים לומר לו לחפש אשה אחרת. ואיני רואה כל חילוק בין אדם במצב כזה לבין אותו אדם הסוגיא ביבמות סה. וכי אם היה בא לבי"ד ואומר שרצה לשאת אשה אחרת אלא שהיא לא רצתה, וכי נתיר לו לעשות בדיקה? וצ"ע.

יב

ההבדל בין הוצאת זרע לצורך בדיקה ולצורך השבחה והזרעה

ומעתה, החילוק בין הוצאת זרע לצורך בדיקה, לבין הוצאת זרע לצורך הזרעה או הפריה תלוי בשאלה הנ"ל, אם הגדרת האיסור הוא לבטלה וכל שהוא מוציא לצורך אינו נחשב לבטלה א"כ בדאי שגם לצורך בדיקה מותר שהרי אין זה לבטלה . אולם אם ההגדרה היא דוקא לצורך פריה ורביה מותר, יש לדון האם כשהוא מוציא לצורך בדיקה נחשב לצורך פריה ורביה אע"פ שאותו זרע עצמו הולך לאבדון.

בדברי מלכיאל (ח"ד סי' קז, קח וח"ה סי' קנז) כתב לאסור גם אם הוא מוציא לצורך הזרעה, משום שיתכן מאד שבסופו של דבר הזרע ילך לאבדון ולכן אסור. א"כ לשיטתו ודאי שלא הותר לצורך כלל, אלא באופן עקרוני היה מותר משום פריה ורביה, אלא שהוא חושש כ בסופו של דבר זה לא יגיע לידי פו"ר ולכן אסר. ובשו"ת מהרש"ם בדוחק גדול התיר אבל דוקא אם משתמשים באותו הזרע לצורך הזרעה או הפריה, אבל לצורך בדיקה זה נחשב דרך השחתה ואסור, אע"פ שודאי הוא עושה כן לצורך תיקון ופריה ורביה ובעתיד.

אבל רבים מהפוסקים התירו גם לצורך בדיקה, שו"ת שבט סופר אבה"ע סי' א', מהרש"ג ח"ב סי' רמג, אחיעזר ח"ג סי' כד, אגר"מ ח"א סי' ע', ועוד פוסקים, אמנם אלו הפוסקים הסוברים כי כל שהוא מוציא לצורך מותר. וכן הגרש"ז אוירבאך זצ"ל (מנחת שלמה ח"ג סי' קג אות טז) אפילו כתב כי אע"פ שיש לו בן ובת מותר להוציא זרע לצורך בדיקה ואף מצות שבת בכלל, שהרי סוף סוף זה אינו כמוציא לבטלה. אבל אין הכרח כי רק זה הסברא להיתר משום שי"ל שעל אף שהזרע הזה לא נכנס בגוף האשה, ובסופו של דבר הולך להשחתה, מ"מ אין זה דרך השחתה אלא דרך תיקון, וסברא זו כתב גם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' קח אות ה') .

והנה, יש לדון לדעת הגרע"א והמרחשת שיש מלבד איסור הוצאת זרע לבטלה, יש גם איסור השחתת זרע הראוי לזריעה, וכבר הוכח לעיל שיש לדעה זו בית אב בדברי הראשונים, איך יהיה הדין אם מותר להוציא כדי לבדוק או לא.

זה ברור כי סברת האחרונים שכל שהוא מוציא לצורך אינו אסור משום שאינו לבטלה, ודאי שייך לשיטתם רק באיסור הוצאת זרע לבטלה, וזהו הגדרת האיסור "לבטלה". אבל באיסור השחתת זרע הראוי לעיבור לא שייך כלל. והוצאת זרע לצורך הזרעה לכאו' סברת המתירים שייכת גם לשיטת הגרע"א והמרחשת, שהרי האיסור עצמו של השחתת זרע ודאי נובע ממצות פריה ורביה כמש"כ המרחשת שם, ולכן מתיר לאשה לשים מוך לאחר תשמיש משום שהיא אינה מוזהרת בהשחתת זרע. א"כ כל שהוא מוציא לצורך פריה ורביה שהרי הזרע הזה עצמו הולך להזרעה, לכאורה שייכת גם לשיטתם.

אמנם ענין בדיקת זרע, מצד ההיתר של לצורך ודאי לא שייך לשיטתם כמבואר. אולם מצד מה שכתבו כמה מהפוסקים כי אין זה דרך השחתה יש לעיין משום שהפוסקים הנ"ל שכתבו כי גם לצורך בדיקה אין זה דרך השחתה כתבו כן משום שהם סוברים דכל שהוא לצורך אין בזה איסור. א"כ לשיטת הגרע"א והמחרשת שלא שייך היתר כזה, יש לעיין האם לצורך בדיקה גם יחשב שאין זה דרך השחתה למרות שהזרע עצמו הולך להשחתה. לכן לשיטתם יתכן שלענין בדיקת זרע עדיף לעסוק באיסור הוז"ל שבזה יש היתר של לצורך, מאשר לעסוק באיסור השחתת זרע שלא שייך בזה היתר לצורך. ועי' לקמן אות טז.

יג

האם ניתן או האם יש ענין לשלב את הבדיקה עם הזרעה

בדיקת הזרע מתבצעת מורכבת מ3 בדיקות: א. בדיקת כמות הזרע, זאת אומרת מהי כמות הזרעונים החיים, (כשהכל תקין אמור להיות 40% זירעונים חיים). ב. התנועה של הזרעונים, האם התנועה שלהם תקינה או לא. ג. מורפולוגיה, זאת אומרת בדיקת צורת התקינות של הזרע האם הוא עומד בצורה הנכונה, כי אם אינו עומד בצורה מתאימה, אין אפשרות להורות גם אם הכמות והתנועה מספקת.

בעצם בדיקת כמות ותנועת הזרע אינה פוגמת בזרע, וגם לאחר שרואים את את הכמות ואת התנועה ניתן להשתמש עם הזרע לצורך השבחה והזרעה, אם יש צורך. אבל לאחר בדיקת מורפולוגיה אין אפשרות להשתמש יותר עם הזרע, בעצם לאחר בדיקה זו הזרע נשחת.

לכאורה, זוג שלאחר כמה שנים שאין להם ילדים החלו בבדיקות, ובבדיקת הזרע יוצא כי מצד הכמות והתנועה לכאורה אין כל חסרון רציני, א"כ ההנחה היא כי החסרון הוא במורפולוגיה, לכן בודאי ימשיכו במעבדה לבדוק את תקינות הזרע. אולם אם רואים כי כמות הזרעונים מופחתת א"כ יש צורך בהשבחה והזרעה. כאן נשאלת השאלה האם להמשיך לבדוק גם את המורפולוגיה כדי לדעת האם יש חסרון גם בזה, כי אם אכן יש בזה חסרון לא יעזור כל השבחה והזרעה. או שכדאי לנסות קודם לכן השבחה והזרעה ורק אם זה לא נקלט כמה פעמים, להמשיך עם בדיקת מורפולוגיה. (צריך להדגיש, כי השבחה והזרעה אינה כ"כ פשוטה עבור האשה, הכנת האשה לטיפול כזה אינה נעימה עבורה).

בבדיקת P.C.T (ראה לקמן אות יז), שזו הבדיקה הראשונית, והפשוטה ביותר מצד ההלכה כמבואר שם, אין אפשרות לעשות השבחה והזרעה, משום שהזרע במקרה זה אינה סטירילי, ורופא לא יקח על עצמו סיכון להזריק לאשה בצורה שאינה סטירילית. אולם בבדיקה בקונדום יש אפשרות לעשות זאת, ובזה יש לדון האם כדאי במקרה כזה לעשות קודם כל השבחה והזרעה כדי לנסות את זה לפני בדיקת מורפולוגיה.

הובא לעיל, שיש דעות בפוסקים כי גם אם הם מתירים בדוחק הוצאת זרע לצורך הזרעה, מ"מ לצורך בדיקה שהזרע הולך לאיבוד אסור. אולם כיום הפוסקים מתירים גם כשהזרע הולך לאיבוד. אבל לכאו' אם ניתן לעשות בצורה שהזרע לא ילך לאיבוד, מדוע לא לעשות זאת?

יתרה מזו, גם לדידן שמותר להוציא זרע לצורך בדיקה, מ"מ הרי לאחר שהזרע בחוץ בודאי יש איסור להשחיתו כל זמן שהוא ראוי לעיבור, כפי שביארנו לעיל, א"כ איך יהיה מותר להמשיך עם בדיקת המורפולוגיה ולהשחית את הזרע, כשיש סיכוי ולעיתים אפילו סיכוי טוב, שבדיקת המורפולוגיה מיותרת.

ניתן רק דוגמא: אדם בא לרופא עם כאב אוזניים, הרופא בודק אותו ורואה כי יש לו דלקת באוזן, האם יש הגיון שהרופא ישלח אותו גם לצילום אולי יש לו משהו נוסף. הרי לאחר שכמה שנים אין להם ילדים, הם נשלחים למספר בדיקות, תחילה האם אצל האשה הכל נראה תקין, אח"כ הבעל נבדק ואכן נמצא שכמות זרעונים אצלו היא נמוכה ויש צורך בהשבחה, סביר להניח כי זהו הסיבה שעדיין לא נפקדו, ומדוע נעשה גם בדיקת מורפולוגיה ונשחית את הזרע.

הרי אנו רואים כי כל הפוסקים ולו המקילים ביותר כתבו שלפני שמתחילים בטיפולי השבחה והזרעה או אפילו בטיפול כלשהו צריך להמתין מספר שנים, אע"פ שהרי הוא מוציא רק לצורך פו"ר ואין בזה איסור ומדוע להמתין כ"כ הרבה זמן. הרי ברור איפה, כפי שכתבנו במבוא שאין כל היתר לבדוק ואפילו בגרמא ולצורך כשאפשר בצורה קלה יותר, ולכן כל זמן שעדיין לא עברו מספר שנים יתכן שבעז"ה יפקדו בצורה טבעית ולכן אסור להוציא זרע ואפילו בגרמא. א"כ גם בנד"ד שיש אפשרות שלא להשחית את הזרע הזה, ואפילו אפשרות סבירה לגמרי, מדוע להשחיתו.

אלא שצריכים לדעת, כי המצב הזה מעשית אינו פשוט. להכין את האשה להשבחה והזרעה עוד לפני שהרופא יודע מה יש לפניו, זה לא קל. אולי ניתן לחשוב לעיתים מסוימות על בדיקת כמות ותנועה ואם אכן מתברר כי כמות הזרעונים קטנה מאד, להקפיא את הזרע, ואח"כ לעשות את ההזרעה.

בירור הדרכים להוצאת זרע לאור הנ"ל

 

יד

הוצאת זרע בידים או ע"י גירוי חשמלי

ברור, כי השאלה של הוצאת זרע בדרך זו אם היא בכלל מורתרת בדיעבד קיימת רק במקום שאין אפשרות אחרת, לדוגמא: במקרים שהביוץ אצל האשה יוצא בזמן שהיא אסורה עדיין, במקרים אלו בדרך כלל ע"י הקפאת זרע, זאת אומרת הוצאת הזרע נעשית בשיתוף עם האשה בזמן שהיא מותרת, ואח"כ מקפיאים את הזרע עד זמן הביוץ. האשלה היא במקרה שאין לבעל זרע מוקפא, והאשה בכר מתבגרת ואירועי הביוץ אינם פשוטים אצלה כלל, האם במקרה כזה מותר להוציא בידים.

יש דוגמא נוספת בבחור שאינו נשוי של"ע צריך לעבור טיפולים כימותרפים שיכולים להרוס את יכולת ההולדה שלו, לכן ממליצים לו שישמור זרע בהקפאה כדי שיוכל להוליד בבוא העת.

במקרים אלו יש אפשרות נוספת שניתן להוציא זרע, ע"י גירוי חשמלי שנעשה בהרדמה מלאה, ועושים גירוי חשמלי דרך פי הטבעת ועי"ז הוא מוציא זרע. (מבחינה רפואית איכות הזרע במקרה כזה הוא פחות מאיכות הזרע שיוצא באופן טבעי).

הובא לעיל דעת האגר"מ שכתב בכמה מקומות בתשובותיו (אבה"ע ח"א סי' סח, ע, עא, ח"ב סי' טז, יח, וח"ג סי' יד) כי איסור הוצאת זרע בידים אינו בכלל איסור הוצאת זרע לבטלה (שהתירו בדיעבד במקום הוצרך)  אלא הוא איסור מצד לא תנאף ואין לו כל היתר לצורך קיום פו"ר. וכן דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (ח"ב סי' עד, וח"ג סי' קפט) וראייתם הוא מיבמות עו,א שהתירו להוציא זרע ע"י גרמא בשביל לבדוק אם הוא ראוי לבוא בקהל או לא. ובכל זאת נראה שם כי לא התירו אלא רק ע"י גרמא ולא בידים. כמבואר במהרש"ל שם.

וכן דעת מהר"ם אריק (מנחת פתים) שעל אף שמותר להוציא זרע לצורך בדיקה, מ"מ בידים בכל אופן אסור.

אכן דעת הגרח"ע (אחיעזר ח"ג סי' כג) כי במקום הצורך מותר אף בידים וכן הביא מהיעב"ץ (ראה לעיל אות ב' מש"כ בענין דעתו של הגרח"ע בנושא זה). וכן דעת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (מנחת שלמה ח"ג סי' קג אות טז) והביא כן גם מהבית שלמה בספרו ישרש יעקב ביבמות שם שהבין מדברי המהרש"ל כי במקום שא"א ע"י גרמא מותר גם להוציא בידים. וכבר הרחבנו בזה לעיל אות ב'. וגם בשבט הלוי (ח"ז סי' רה) כתב דכיון שעיקר האיסור הוא משום מצות פר"ו, מאחר שעושה כן לצורך המצוה אין כאן איסור השחתה. ואם אין ברירה אפשר גם להוציא בידים.

לכאורה יש להעיר מסוגיא נוספת, יבמות סה,א: הוא אמר מינה, והיא אמרה מיניה, זאת אומרת מדובר בבעל ואשה שלא נפקדו, האיש טוען היא הסיבה היא באשה ואילו האשה טוענת כי הסיבה היא בבעל. "אמר רבי אמי דברים שבינו לבינה נאמנת, וטעמא מאי היא קיימא לה ביורה כחץ, הוא לא קים ליה ביורה כחץ". זאת אומרת כי אילו האיש היה יודע בודאות לטעון כי הוא יורה כחץ לא היה ניתן לכפות אותו לתת גט, אלא שהאשה יודעת והאיש אינו יודע לכן כופין אותו לגרש. (עיי"ש בראשונים ובפוסקים באיזה מקרה מדובר ואכמ"ל).

והקשו בגמ' "אמר איהו איזיל אינסיב איתתא ואיבדוק נפשאי אמר רבי אמי אף בזו יוציא ויתן כתובה, שאני אומר כל הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה. רבא אמר נושא אדם כמה נשים על אשתו; והוא, דאית ליה למיזיינינהי". א"כ כיום שיש חדר"ג א"א לבדוק ע"י נישואין עם אחרת, לכאו' לא ניתן לבדוק.

ולכאן נשאלת השאלה מדוע אסור לו להוציא זרע כדי לבדוק אם הוא יורה כחץ או לא. הרי זה ממש לצורך, ולפי דברי הפוסקים הנ"ל מדוע לא התירו לו לבדוק. ומשמע בגמ' שם כי רק אם ישא אשה אחרת יוכל לבדוק האם החסרון הוא ממנו או לא. אמנם גם לא הוזכר בגמ' כי הוא יכול לבדוק ע"י בגדים צבעונים וכו' אבל זה יכול להיות שאינו יכול כפי שמוזכר בגמ' לא כולם ברזילי הגלעדי וכו'. ובשלמא בספק פ"ד אין לו ברירה אחרת משא"כ כאן יש לו ברירה אחרת לשאת אשה שניה, או לכה"פ לגרש את הראשונה ולשאת אחרת. וצ"ע. ועי' לעיל אות יא.

אכן, אולי יש לצרף סברא נוספת שלפעמים קיימת, המקלה יותר להוצאת זרע בידים. בשו"ת מהרש"ם (ח"ז סי' כו) הביא בשם שו"ת אמרי אש חיו"ד סי' ס"ט דאיסור הוצאת זרע לבטלה תלוי בראוי להוליד כמו דתלוי במצות פו"ר, והביא מהמל"מ פ"י ממלכים. ועל פי זה חידש שלפי אחת התירוצים בתוס' נדה מ"ג שאם אינו יורה כחץ אינו ראוי להוליד א"כ אין איסור הוצאת זרע לבטלה אצלו. לכן בסוגיא ביבמות שאינו ראוי לבוא בקהל בלא בדיקה שוב מותר לבדקו ואין בזה איסור. ולכן רצה המהרש"ם שם לומר כי בנידון שם שעברו ט"ז שנים שלא ילדה יש לצדד להקהל. אלא שסיים כי מידי ספק לא יצאנו שמא הוא ראוי להוליד וספיקא דאורייתא לחומרא.

וכן כתב בשו"ת שבט סופר אבה"ע סי' א'. וכעין זה כתב גם במנחת פתים (אבה"ע סי' כה) כי הסוגיא ביבמות הנ"ל מדובר בפ"ד שאסור לקהל ולכן היה מותר לו לבדוק משום שאין בו איסור הוצאת זרע כמו שבאשה אין איסור הוצאת זרע. (שלה, כמבואר בראשונים נדה יג). וקצת צ"ע למה לא חשש לקושיית המהרש"ם כיון שיש לו ספק ספיקא דאורייתא לחומרא. (ואפשר ששם מדובר שהיה נקב בגיד שפסל אותו לקהל, והנקב הזה נסתם, והספק הוא האם הוא אכן סתום או שמא עדיין יכול לצאת משם זרע וממילא פסול לקהל. וא"כ י"ל שמצד החזקה הוא בחזקת פסול לקהל ולכן מותר לו להוציא זרע לבדוק. וסברא זו כתב בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' צא).

אלא שבאמרי בינה (אבה"ע סי' ח') הוכיח כי איסור הוצאת זרע לבטלה יש גם באינו ראוי להוליד, עיי"ש.

ולפי"ז אם הזרע של האיש נבדק ונמצא כי אינו יכול להוליד בדרך הטבע, זאת אומרת ללא הפריה. כי בבדיקת הזרע שלו לדוגמא נמצאו 20-30 זירעונים חיים. שזה אפס סיכויים להוליד ללא התערבות של מעבדה (השבחה או הפריה). א"כ לפי מש"כ הנ"ל יש מקום לומר כי אין בו איסור הוצאת זרע לבטלה ויהיה מותר לו להוציא ביד. אך ברור, אין להקל עפ"י סברא זו במקום שאפשר באופן אחר. וכש"כ להוציא זרע לצורך בדיקה שעדיין לא ברור מה מצבו הרפואי בענין. (ובנוסף, מאחר שיש לו אפשרות להוליד בצורה של השבחה או הפריה, א"כ יהיה אסור לו להוציא בידים כשהוא יכול בדרך אחרת).

טו

אמנם יש אפשרות אחרת להוציא זרע, וזאת ע"י גירוי חשמלי, מלבד זה שאיכותה פחותה מהוצאת זרע בצורה טבעית, מאחר שהיא נעשית בהרדמה מלאה לא ניתן לעשות דבר כזה באופן קבוע בשביל נסיונות הפריה.

ולכאו' זה ממש מה שמבואר בגמ שם: "שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף ילמדנו רבינו, היכי עבדינן, א"ל מייתינן נהמא חמימא דשערי ומנחינן ליה אבי פוקרי, ומקרי וחזינן ליה" ופירש רש"י: "אבי פוקרי – נקב בית הרעי ומחמת חמימותו הוא נקרי כך שמעתי". א"כ מוכח כי צורך מותר לעשות כן.

אלא שבמנחת פתים למהר"ם אריק שם ביאר את דברי הגמ' שם שעי"ז שהוא שם את הלחם הוא מוציא זרע בלילה, זאת אומרת הוא מדגיש בלילה כדי שזה יחשב לגרמא ולא למעשה בידים. (ולשיטתו הותר להוציא זרע רק ע"י גרמא ולא ע"י מעשה בידים גם בלא להתייחס למש"כ בבאגר"מ או בגמ' שעובר על 'לא תנאף', אלא עצם הענין הוא שיש חילוק בין מעשה בידים לבין מעשה בגרמא). ולפי"ז גירוי חשמלי הגורם להוצאת זרע מיד, ודאי יחשב למעשה בידים ויהיה אסור לשיטתו.

נקודה נוספת הראויה לציון, בערוך לנר שם תמה מדוע הרמב"ם והשו"ע השמיטו את אופני הבדיקה שהוזכרו בגמ', וציין לאופנים אחרים שעניינים שונים שכן הובאו ברמב"ם. ולכן כתב: "מזה נראה לכאורה דאסור לבדוק בדיקה זו וכו' אכן לא ידעתי למה דחו הש"ס מהלכה, וצ"ע גם על המהרש"ל ביש"ש שהביא בדיקה זו כנראה מדבריו להלכה ולא הזכיר כלל שכל הפוסקים הראשונים השמיטוה".

ולכן גם רצה לדחות את דברי הב"ש (סי' כה סק"ב) שכתב כי באופן שרוצה להוציא זרע כדי לבדוק האם מקור הדם הוא ממנו או ממנה, מותר להוציא בצורה זו, וסמך על סוגיא זו. אולם דעת כל הפוסקים כי בצורה כזו מותר לבדוק, אם כי תמיהתו של הערוך לנר קיימת מדוע השמיטו הרמב"ם והשו"ע גמ' זו מההלכה.

אכן עדיין יש לדון באפשרות זו של הוצאת זרע, האם האיסור הוא רק על בעל הזרע או שמא גם המוציאו שעובר על איסור השחתת זרע. כי אם האיסור הוא רק על בעל הזרע, א"כ כשמדובר לצורך פו"ר דעת הפוסקים כי אין בזה איסור כפי שביארנו באריכות. אולם אם האיסור הוא גם על המוציאו א"כ צריכים לברר האם ניצל מהאיסור שהרי הוא עצמו אינו מקיים בזה פו"ר. (עי' באוצה"פ סי' כג סק"א אות ז' שהביא מהחזו"א סי' לו סק"ג כי רק בעל הזרע עובר באיסו[1]ר. אולם הובא שם בשם אחד מגדולי התורה בירושלים כי גם האיש שמוציא עובר באיסור. וכן הוכיחו מהרמב"ן בכתובות לט ועוד ראשונים שאומרים בבפשיטות כי יש איסור על האשה להשחית את זרע בעלה. הרי שהשחתת זרע שייכת גם לא אצל בעל הזרע).

וכבר האריכו האחרונים כמו הדברי מלכיאל שאם בהזרעה מלאכותית אין זה נחשב שקיים פו"ר, בודאי שאין כל היתר להוציא זרע לצורך הולדת ילדים. ואכמ"ל.

ולפי"ז, לכאו' היה מקום להעיר כי הרופא שעוסק בזה ומוציא זרע של הבחור המורדם לפניו, יתכן מאד שהוא עובר על איסור הוצאת זרע, ואין לו כל היתר של של פו"ר שהרי הוא ודאי לא מקיים כל מצוה בזה שהשני אולי יהיו לו ילדים. אכן, לפי מה שכתבו כמה אחרונים שכל שהוא מוציא לצורך אינו איסור משום שזה אינו 'לבטלה'. בודאי גם הרופא אינו עובר על כל איסור. אלא שכבר כתבנו שם (אות יא) כי לכאו' רעיון זה נסתר מסוגיית הגמ' ביבמות סה,א.

אלא שלפי מה שכתבו התוס' בגיטין מא,ב ד"ה כופין בענין חצי עבד חצי בן חורין שמבואר במשנה שם שכופין את רבו לשחררו כדי שיוכל לקיים "לא תהו בראה לשבת יצרה". והקשו, הרי נפסק בשבת ד,ב בענין רדיית הפת כי לא אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך, א"כ איך אנו כופין את האדון לעבור על איסור לעולם בהם תעבודו, רק כדי שהעבד יזכה במצוה. ותירצו, כי העבד לא פשע בכלום, ולכן מותר לאדון לחטוא כדי יזכה חבירו, משא"כ רדיית הפת.

א"כ, הגם שיתכן מאד שיש בזה איסור גם על המוציא, מ"מ מאחר שהוא עצמו מותר לו להוציא באופן כזה במצבו, לכן כיון שלא פשע בזה שהגיע למצב הזה, מותר גם לרופא לעבור על איסור כזה כדי שיזכה חבירו.

אלא שי"ל כי כל איסור הוצאת זרע לבטלה הוא רק כשהוא מוציאו בדרך הנאה, אבל באופן הנ"ל שאינו שייך כלל להוצאה דרך הנאה (ולהיפך, זה גורם כאבים חזקים, ולכן זה נעשה בהרדמה כללית). אינו בכלל האיסור. ומה שמצאנו בכתובות (מו,א) "השמר מכל דבר רע" שלא יהרהר ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, משמע כי יש איסור גם אם יוצא לו קרי בלא כל הנאה. י"ל, כי גם זה שייך באיסור משום שהוא בא כתוצאה של הרהור ולכן הוא בגדר האיסור. אבל הוצאת זרע שלא בדרך הנאה כלל אינו בגדרי האיסור כלל. אמנם ראיתי בסדור בית יעקב להיעב"ץ (עמוד קלב ס"ק יג) שכתב כי גם הוצאת ז"ל בשוגג (שלא ע"י הרהור) צריכה כפרה, משמע כי הוצאת הזרע עצמו הוא הגדרת האיסור, ולפי"ז גם בגירוי חשמלי יהיה איסור.

טז

בדיקת  P.C.T.

בדיקה זו נעשית ע"י הוצאת הזרע של הבעל מגופה של האשה, והיא נעשית בשני דרכים, או ע"י כוסית, (מיד לאחר התשמיש היא נעמדת כדי שהזרע ישפך לתוך הכוסית), או ע"י ויגינאלית שהרופא מוציא את הזרע מגוף האשה.

בדיקה זו נעשית רק כדי לבדוק את איכות הזרע של הבעל האם הזרעונים שלו חיים או מתים, ולא ניתן לעשות הפריה בצורה כזו. גם איכות הבדיקה היא לגמרי לא טובה משום שטבעו של הזרע כשהוא לא סטרילי ונוגע ברירית שקיים שם הוא עלול להתקלקל, לכן בדיקה זו היא רק בדיקה ראשונית לבדוק האם החסרון של חוסר הריון הוא מצד הבעל או מצד האשה, זאת אומרת אם בבדיקה נמצא כי הזרעונים שלו חיים, הרי החסרון הוא כנראה מצד האשה, ואם הם מתים עדיין צריך לבדוק האם אכן הזרעונים שלו מתים גם כשהם במצב סטרילי.

לכאורה בדיקה זו פשוטה ביותר ואין בה כל חסרון, שהרי היה כאן ביאה גמורה ללא כל חסרון, ורק אח"כ האשה מוציאה את הזרע לצורך הבדיקה. וודאי שאין כאן כל הוצאת זרע לבטלה. וכבר כתב האגר"מ בתשובותיו הנ"ל כי אם אפשר לבדוק ולהשתמש בזרע בצורה כזו בודאי עדיף על כל האפשרויות האחרות. ובאמת בדברי מלכיאל שאסר לחלוטין הזרעה מלאכותית כפי שהובא לעיל במבוא, התיר בח"ג סי' צא לבדוק באופן זה.

גם המהרש"ם (ח"ז סי' כו) שהחמיר ואסר הוצאת זרע לצורך בדיקה. מ"מ סיים: "שוב נשאלתי מקהילת שאטץ אם מותר להאשה להפך את עצמה תיכף אחר תשמיש ולגרום להפליט הזרע שיבדקו הרופאים אם החסרון שאינה מתעברת מהבעל והשבתי להקל כיון דממילא יפלוט כיון שאינה קולטת". וכן בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ו סי' עו) אסר להוציא זרע, והתיר רק באופן הזה. (והוסיף, כי עדיף שלא ידע על כך הבעל כי שלא יחשב כאילו הבעל השחית זרעו משום שיודע כי האשה תוציאנו, וצ"ע בסברתו).

אך לכאו' הדברים אינם כה פשוטים. כפי שהובא לעיל אות ה' דעת הגרע"א כי האשה מוזהרת על השחתת זרע הבעל גם לאחר תשמיש, ודעתו כי לאחר תשמיש בודאי אסור לשים מוך ולהשחית את הזרע.

עי' שם בתשובת הגרע"א שהקשה על עצמו מכתובות עב,א שמבואר במשנה שם המדיר את אשתו ע"מ שתהא ממלאה ומערה לאשפה יוציא ויתן כתובתה. ופירשו בגמ' דהיינו שתמלא ונופצת, ופרש"י לאחר תשמיש שרחמה מלא שכת זרע שתרוץ ברגליה ותנפצנו כדי שלא תקלוט ותתעבר. ומבואר כי אין בזה איסור, שאם היה בזה איסור התנאי לא היה חל.

ודחה, כי י"ל ששמואל שפירש כן את מה שכתוב במשנה "שתהא ממלאה ומערה לאשפה" יסבור כמד"א ע"מ שתאכלי בשר חזיר גם חל, זאת אומרת שגם אם הוא עשה לה תנאי של איסור התנאי חל. אבל המד"א שסובר כי התנאי לא חל יסבור כמו הפירוש השני שם בגמ' "ע"מ שתמלא עשרה כדי מים ותערה לאשפה. ועי' במרחשת (ח"ב סי' ט' אות ו') שהאריך לדחות את דברי הגרע"א, ודעתו כפי שהובא לעיל באריכות כי האשה עצמה אינה מוזהרת על השחתת זרע כלל, (ורק קודם תשמיש אסורה לשמש במוך משום שהיא מסייעת להשחית זרע בעלה), א"כ לעולם לאחר התשמיש יכולה לעשות מה שהיא רוצה כדי להשחית את הזרע.

וראה עוד במג"א סי' תר"ו סק"ח שכתב: "ולפ"ז אשה ששמשה תוך ג' ימים צריכה לכבד ביתה בחמין שלא תפלוט ש"ז ודוקא שלא היה סמוך לטבילתה או סמוך לוסתה דבאותן שעות רגילות להתעבר ויש לחוש שתשחית זרע ההריון". דברים אלו הובאו גם במשנה ברורה שם וסיים כי הגרע"א בתשובה מפקפק בזה שלא תכבד ביתה כלל. ובאמת דברי הגרע"א צ"ע שהרי כשהאשה אינה סמוך לטבילתה או לוסתה אין לה כל אפשרות התעבר ומה השחתת זרע יש כאן וכ"כ החת"ס בתשובה (יו"ד סי' קעב) והמרחשת שם.

א"כ לדעת הגרע"א והמג"א לכה"פ בזמן הראוי לעיבור זאת אומרת בזמן הביוץ אסור לעשות בדיקה זו שהרי היא משחיתה את זרע הבעל. אבל שלא בזמן הביוץ מאחר שאנו יודעים כי אין לה כל סיכוי להתעבר עכשיו אין איסור השחתת זרע. אמנם לצורך הזרעה והפריה למעשה פסקו הפוסקים כי אין בזה השחתת זרע משום שהוא לצורך פו"ר. אבל לענין בדיקה שאפשר לעשות גם שלא בזמן הביוץ ודאי שלכאו' חייבים לעשות זאת לשיטתם. ועי' לעיל אות יב.

נקודה נוספת יש להוסיף, כי על אף שלדעת המרחשת האשה אינה מוזהרת כלל באיסור השחתת זרע, מ"מ הבעל עצמו אסור לו להשחית את זרעו הנמצא בגוף האשה, שהרי הוא מוזהר על השחתת זרע, כפי שכתב שם באות ב' שהבעל עצמו אסור לו לשים מוך לאחר התשמיש משום שהוא מוזהר על השחתת זרעו. לכן לגבר שהוא שייך באיסור השחתת זרע עדיף שלא יערוך בדיקה ויגינלית, אלא רק רופאה.

לפי"ז היה נראה כי עדיף לעשות בדיקה זו בזמן שאין לאשה ביוץ כדי להמנע מאיסור לשיטות אלו. ואח"כ מצאתי בדברי מלכיאל (ח"ג סי' צא) שאכן כתב על אופן בדיקה זו כי עדיף לעשותה שלא בזמן הראוי להריון.

ואפשר שכל מה שיש הרבה אחרונים שהקילו במוך אחר תשמיש (עי' גם בשות אבני נזר אבה"ע סי' עט), הוא משום שמדובר באשה שסכנה לה לילד וכד', אבל לכאו' אם אפשר לעשות בצורה יותר טובה למה לא לחשוש לשיטות אלו.

ונסיים בדברי החזו"א אבה"ע סי' לז: "כיבוד הבית אינו ענין כלל למוך לאחר תשמיש, דידוע דהקליטה היא טיפה אחת והיא נרקמת בזרע האם והיא במקור ממש, ודחיקת המוך אינו אלא כעין הכאה על המקור ולחיצה עליו עד שמתקלקל ופולט והוא כעין הכאה שתפיל, וכמש"כ כ"ז הגרע"א. אבל שימת המוך בבהי"ח אינו ענין לזה, ואם היה אפשר לו להשחית לא היה לו היתר אלא לפי שעה, ובכלל אנן כאצבעתא בקירא לסברא נגד מהרש"ל הגרע"א וחבריהן ולמה לן להגיס לבנו בהוראה בסברות מדומות". א"כ לדבריו בודאי שאין כל חסרון בבדיקה זו.

יז

הוצאת זרע לתוך כיס

זו הדרך המקובלת כיום להוצאת זרע לצורך הפריה, בדיקה, או הזרעה. לצורך בדיקה או הקפאה, אין הבדל מתי עושים כך, אולם לצורך ההזרעה עושים זאת דוקא בזמן שיש ביוץ אצל האשה, כדי שיוכלו מיד לגשת למעבדה ולהזריק את הזרע. גם לצורך הפריה חוץ גופית בדרך כלל מעדיפים לעשות זאת מיד, ולא בהקפאה. אך לפעמים יש צורך בהקפאה.

באחרונים כבר דנו באופן זה של הוצאת זרע לצורך יש שהתירו משום שהוא דרך ביאה, ויש שכתבו שאינו דרך ביאה והתירו רק משום שזה לצורך כפי שהוזכר לעיל.

באחיעזר (ח"ג סי' כד אות ד') כתב בפשיטות כי ע"י נתינת נרתיק דק על האבר שלו בשעת תשמיש בודאי מותר משום שזה דרך תשמיש. (זאת אומרת לפי מה שפסק בח"א כי מותר לשמש ע"י מוך, שהרי אם ע"י מוך אסור משום שהוא כזורה על העצים והאבנים, ודאי כי גמי על האבר כש"כ שאינו דרך ביאה).

ובאגרות משה (אבה"ע ח"א סי' סג בסופו) כתב ע"ז: "וראיתי באחיעזר להגאון רח"ע זצ"ל שגם בהכיסים שלובש האיש מחשיב דרך תשמיש ומתיר במקום סכנה אף שהוא הזכיר רק שיטה זו להיתר ולא מסתבר זה כלל וכו'. ובעצם שאף בניכר המוך בחוץ מסתבר שלשיטה הב' שבמוך נחשב דרך תשמיש גם בניכר הוא דרך תשמיש דהא גם בלא ניכר בחוץ עכ"פ ניכר במשמוש היד ומה לנו ניכר בראיה או במשמוש היד וגם הא ידוע להו שיש שם מוך אלא שהדרך תשמיש הוא משום שעכ"פ הוצאת הזרע הוא ברחמה א"כ גם בניכר בחוץ עכ"פ הוא ברחמה. אבל לא שייך טעם זה להחשיב גם בכיסים שלובש האיש דרך תשמיש מאחר שכשפירש ממנה מוציא גם הזרע אתו נמצא שאין הזרע בתוך רחם האשה רק אצלו מחוץ לגופה שהוא שלא כדרך תשמיש ולא דמי למוך שנשאר הזרע ברחם אף כשפורש ממנה".

וכן בשו"ת מהרש"ם (במפתחות לח"ג סי' רסח) החמיר מאד בענין זה, ואע"פ שהתיר נתינת מוך במקום שיש סכנה לאשה, מ"מ אסור ע"י נתינת כיסים על האבר שלו. הובא דבריו גם בשו"ת דובב מישרים (ח"א סי' כ'): "אולם מה שדימה כ"ת שימת כיס למוך, יעוי' בשו"ת מהרש"ם שכתב דשימת כיס גרע ממוך, עיי"ש שסיים דאע"פ שהקל במוך מ"מ בשימת כיס אין רצונו להתיר, וכתב שהמקיל בזה עתיד ליתן את הדין. וידוע רק חילו ותקפו מהגאון שר התורה הזה בכחה דהתירה, ואם הוא ירא להחליט לקולא, ע"כ גם אני ירא להקל בזה".

נמצא, כי לדעת המהרש"ם, דובב מישרים, והאגר"מ הוצאת זרע לתוך כיס אינו דרך ביאה כלל, ואף להסוברים כי משמשת במוך הוא דרך ביאה מ"מ כיון שהזרע אינו נכנס כלל בגוף האשה אלא נשאר אצל הבעל אין זה דרך ביאה. אלא שמ"מ התירו משום שהוא לצורך פו"ר כידוע. אבל לדעת האחיזער לדעת הראשונים והפוסקים כי משמשת במוך הוא דרך ביאה גם ע"י נתינת גומי הוא דרך ביאה.

יח

אכן, לפי מה שהוזכר לעיל בשיטת הגרע"א והמרחשת צ"ע היטב האם עדיפה דרך זו של הוצאת זרע או שמא עדיף הדרך של הוצאה באופן שדש בפנים וזורה בחוץ שיתבאר לקמן אות כ'.

הן הגרע"א והן המרחשת ביארו באריכות כי ישנם שני איסורים, יש איסור הוצאת זרע לבטלה, ובזה ודאי שייך לומר כי כל שאינו לבטלה אין בזה איסור. ויש איסור השחתת זרע הראוי לעיבור. ועפ"י ביארו כי נתינת מוך קודם תשמיש הרי הוא איסור של השחתת זרע הראוי לעיבור. אע"פ שבשעה שמוציא את הזרע אין זה ראוי לעיבור שהרי יש שם מוך, מ"מ עצם הכנסת המוך כדי שלא יכנס לזרע לרחם הרי הוא השחתת זרע.

ולפי"ז תשמיש ע"י נתינת כיס על האבר, גם אם נאמר כי הוא משמש דרך ביאה ולכן אינו עובר על איסור הוצאת זרע לבטלה. מ"מ הרי הוא משחית זרע הראוי לעיבור, אע"פ שעתה בודאי זה אינו ראוי לעיבור (שהרי כל הזרע נשאר בכיס), מ"מ עצם התשמיש ושימת הכיס הרי הוא בדיוק כמו משמשת במוך קודם תשמיש, ופשוט.

ואם היו מוציאים זרע באופן זה בזמן שאינו ראוי לעיבור (שלא בזמן הביוץ) בודאי לא עוברים על איסור השחתת זרע לשיטתם. אולם מאחר שבדרך כלל בהזרעה עושים זאת דוקא בזמן הביוץ, א"כ הוא ממש איסור השחתת זרע. ולא יועיל כלום מה שהוא דרך ביאה. כמבואר לעיל. אמנם כבר כתבנו לעיל אות יא-יב כי לכאו' 'לצורך' זה מועיל שלא יהיה איסור הוצאת זרע לבטלה שאין זה לבטלה, אבל מנין לנו כי גם באיסור השחתת זרע הותר לצורך. (בפרט שגם מהסוגיא ביבמות סה,א לכאו' נראה כי אין היתר לצורך).

ולכאו' יש להביא ראיה כי באיסור השחתת זרע לא מועיל היתר 'לצורך'. שהרי ר' אליעזר אומר ביבמת לד כל כ"ד חודש דש מבפנים וזורה בחוץ (משום שיש סכנה שמא תתעבר) וחכמים חולקים. ומ"מ הרי ר' אליעזר מחמיר מאד באיסור הוצאת זרע כמבואר בנדה י"ג, וקושיא זו הקשה באגר"מ הובא לעיל אות ז'. ותירץ, כי זה נחשב לצורך קיום מצות עונה לכן מותר עיי"ש. אמנם לכאו' קשה, א"כ למה שלא יתיר לשמש במוך שזה ודאי עדיף על זורה בחוץ.

ולכן העלינו לכאו' כי אכן בצורה זו של דש בפנים וזורה בחוץ יש מעלה על שימוש ע"י מוך, משום שבמוך יש חסרון של השחתת זרע, משא"כ בזורה בחוץ כיון שהזרע אינו בגוף האשה כלל, יש לנו לדון רק מצד הוצאת זרע לבטלה ולא משום השחתת זרע. א"כ אנו רואים כי גם במקום שהתירו להוציא זרע משום שאינו מוציא לבטלה, מ"מ מצד איסור השחתת זרע לא התירו, דאל"כ למה לא אמר ר' אליעזר שישמש במוך.

אכן י"ל כי הוצאת זרע להזרעה או להפריה י"ל כי אינו נחשב השחתת זרע משום שאינו עושה כן דרך השחתה, שהרי לצורך תיקון הוא עושה כן. עי' שו"ת הר צבי אבה"ע סי' ו'. אלא שצ"ע אם סברא זו מועילה גם להוצאת זרע לצורך בדיקה משום שכעת הוא מוציא את הזרע להשחתה. ואף שעושה כן לצורך, מ"מ סו"ס כל ההוצאה הולך להשחתה. וצ"ע. (עיי"ש היטב בלשונו של הגרצ"פ פראנק). ועי' לעיל אות יב.

סברא נוספת ראיתי שם בהר צבי סי' ו' בהגהת הגר"י כהן זצ"ל: "הכי נמי י"ל לגבי השחתת זרע שגדר האיסור הוא הפסקת החיות של הזרע וכח כישורו להוליד, וכל זמן שלא נפסק חיותו וראי להכניסו במעי האשה להוליד אין כאן מעשה של הפסקת חיותו, ולכן אם מחזירו למעי האשה להוליד אין כאן מעשה של הפסקת החיות והשחתת הכח להוליד" עכ"ל. אולם סברא זו טובה רק כשמוציא זרע לצורך הזרעה או הפריה, אולם כשמוציא לצורך בדיקה לכאו' הכל הולך להשחתה.

גם בעצם סברתו יש לדון, עיי"ש שהביא דוגמא לזה ממוציא דג מהים בשבת שעובר על איסור רק כשהדג מת ולא מתי שהוציאו שהרי עדיין חי הוא. אולם ברור כי אם הוציא דג מהמים סמוך למוצאי שבת כשעדיין לא ברור אם הוא ימות בשבת או לא. בודאי שהאיסור יהיה תלוי מה קרה לבסוף. א"כ לכאו' גם בהפריה אם בסוף ימותו הזרעונים יתכן שעבר על איסור השחתה, שהרי אולי אם היה בא עליה כדרכה לא היה נשחת. יתרה מזו, ברור כי בבא על אשה כדרכה אינו עובר על איסור השחתה כשהתברר שלא נקלט משום שהוא עשה בדיוק מה שהיה עליו לעשות. אולם כשהוא מוציא את הזרע החוצה אולי יהיה גרוע יותר והכל יהיה תלוי בתוצאה.

אמנם, מדברי שאר הפוסקים לא ראיתי שיש איסור השחתת זרע מלבד איסור הוצאת זרע לבטלה, (וממילא לשיטתם כשהוא לצורך אין בזה איסור). אבל כבר כתבנו לעיל אות ט' שיש לדעה זו בית אב בדברי הראשונים, א"כ בהזרעה והשבחה שצריכים את הזרע דוקא בזמן הביוץ א"כ א"א להחמיר בזה. אבל בהוצאת זרע לצורך הבדיקה לכאורה למה לא לחוש לדעה זו ולא לעשות בזמן הראוי לעיבור.

יט

עוד ראיתי שהובא בשם הפוסקים כי הנצרכים להוציא זרע לתוך כיס לצורך הזרעה וכד', מומלץ לעשות חור בכיס קודם התשמיש כדי שיהיה אפשרות לזרע לצאת. וכן הביא בספר ברכת בנים (פ"ה אות ה') בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל. (ומה שהביא שם בשם שיעור שבט הלוי עמוד קפ"א אינו ענין לנ"ד, ועי' לקמן מה שהבאנו מתשובות שבט הלוי בענין). וכן בנשמת אברהם (ח"ג עמוד רכז) כתב שכך כתב לו הגרש"ז אויערבאך זצ"ל והוסיף, כי אפשר לעשות אפילו חור ע"י מחט. אכן כיום משתמשים במחט סטרילית לעשות חור קטן.

ולענ"ד אין הסיבה לחומרא זו משום שע"י שיהיה אפשרות שמעט זרע יכנס בגוף האשה יקל קצת שיהיה יותר כדרך ביאה. שהרי הובא לעיל אות טו כי לדעת הסוברים שמשמשת במוך אינו דרך תשמיש, וכמש"כ הראשונים כי הוא כמשמש על העצים והאבנים, א"כ בודאי לתוך כיס אינו דרך ביאה. אע"פ שאולי יצא מעט שבמעט זרע זה לא יותר טוב ממוך. וגם לדעת הראשונים הסוברים כי הוא דרך ביאה אינו פשוט כלל כי גם לתוך כיס הוא דרך ביאה. דעת הגרח"ע כי הוא דרך ביאה כמו במוך. אולם דעת האגר"מ והמהרש"ם והדובב מישרים שאינו דרך ביאה כפי שהובא שם.

והטעם כתב באגר"מ (ח"א סו"ס סג): "אלא שהדרך תשמיש הוא משום שעכ"פ הוצאת הזרע הוא ברחמה א"כ גם בניכר בחוץ (המוך) עכ"פ הוא ברחמה. אבל לא שייך טעם זה להחשיב גם בכיסים שלובש האיש דרך תשמיש מאחר שכשפירש ממנה מוציא גם הזרע אתו נמצא שאין הזרע בתוך רחם האשה רק אצלו מחוץ לגופה שהוא שלא כדרך תשמיש ולא דמי למוך שנשאר הזרע ברחם אף כשפורש ממנה" הרי שהגדרת דרך תשמיש בזה הוא אם הזרע נשאר בגוף האשה או שנשאר אצלו. א"כ בודאי שאם הזרע נשאר אצלו ואולי מעט שבמעט יכול לצאת החוצה לגוף האשה אינו משנה כלום את הגדרת "דרך תשמיש".

וגם המהרש"ם שהובא שם שהחמיר בזה מאד בכל זאת בסוף כתב וז"ל: "אבל נראה לצדד בנ"ד להתיר באופן שיעשו בהכיס נקב בצד תחתית העטרה וכאשר ישפוך זרעו להכיס יהיה שותת תיכף לתוך הרחם של האשה מתוך הכיס מצד מטה של הכיס. ואם יאמרו הרופאים שעי"ז לא תתעבר כיון שאינו יורה כחץ לתוך רחמה אלא ששותת ויורד מן הכיס להרחם. (הנושא שם הוא תשמיש ע"י כיס למניעת הריון במקום סכנה) וכו' הגם שמתשו' תשב"ץ הנ"ל מוכח דלפעמים מתעברת בכה"ג אבל לא שכיח כלל א"כ יש לצדד להקל באופן שיהיה הנקב שבכיס למטה רחב שיהא שותת הכל בתחתיתו מתוך הכיס לתוך הרחם ולא ישאר כלום בהכיס. ועמש"ל סי' רצ"ה בשם תשו' הרא"ש בכה"ג שהזרע יוצא בתחתית הגיד אם מתעברת. ובכ"ז מצד חומר האיסור אינני אומר אלא להלכה ולא למעשה רק אם יסכימו עוד ב' רבנים מובהקים בתורה ויר"ש אז אצטרף עמהם כדי שלא להבדיל בין איש לאשתו".

א"כ ברור כי גם לדבריו אין כל מעלה אם יעשה נקב ע"י מחט שאופן שהכל או כמעט הכל נשאר אצלו. נקב כזה אינו משנה כלל את הגדרת ה"דרך תשמיש".

לכן כנראה מטרת הנקב הוא כעין מש"כ בשו"ת זקן אהרן (ח"א סי' סז) הובא לקמן אות כ' שביאר למה דש בפנים וזורה בחוץ עדיף: "ועוד דקצת מן הזרע יוכל לפלוט לתוך רחמי האשה ממש, והמותר יפלוט לתוך כלי. וירויח בזה דבמה שבתוך הרחם יכולה האשה להזריע ונמצא דהמותר מה שיפלוט לתוך כלי אין נצרך שוב לצורך זריעה, וא"כ אין זה נקרא משחית זרע דכל עיקר האיסור בהשחתת זרע הוא מה שראוי להזריע דוקא. וכו' ולכן כיון דהאשה יכולה להתעבר גם בלא מעט הזרע שיפלוט לכלי נמצא דאותו המעט אין מועיל להזריע וליכא איסורא, ועוד דאפשר שלענין איסורא צריך שיעור הראוי להזריע וכמו שנצרך שיעור לענין טומאה, ובאותן הטובים שיפלוט לכלי אין בהם שיעור".

אמנם, כיום אנו יודעים כי השיעור הראוי לעיבור הוא ממש מעט שבמעט, ולכן כנראה יש איזה מעלה בזה שיוצא שיעור הראוי לעיבור ונשאר בגוף האשה.

אלא שעדיין יש לעיין בזה, שהרי הסיכוי שאשה יכולה להתעבר מזה הוא שואף לאפס. (גם באנשים בריאים לחלוטין), וכמעט שלא מציאותי שמחור של מחט יצא משהו שיביא לידי הריון, מה גם שעפ"י דינא דגמ' אין כל סיכוי להוליד שהרי אינו יורה כחץ.

וראיתי בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קט) שכתב: "ובזמן הזה איכא לצדד להתיר ע"י כיס מנוקב שיצא הזרע לגוף האשה ומה שנשאר ממילא זה אפשר בבדיקה". ונראה מדבריו כי צריך דוקא שיצא זרע בגוף האשה, ומה שנשאר וכו'. אולם אין מכך להסיק לנד"ד, שם הוא עוסק בשאלה שדן בה הב"ש האם אפשר לבדוק אם יש דם בזרע או לא, ולצורך זה אכן די בחלק הזרע, משא"כ בנד"ד אם יווצר חור גדול מדי ונוזלים יכלו להכנס פנימה הרי זה פוגם באיכות הזרע

מה שברור הוא כי הוצאת זרע בזמן שאינו ראוי לעיבור ודאי עדיף על הוצאת זרע בזמן הראוי עיבור עם כיס כזה. אלא שכנזכר לעיל לצורך הזרעה מלאכותית כמעט תמיד צריכים להוציא זרע דוקא בזמן הביוץ. וכל דברינו נאמרו רק בהוצאת זרע לצורך בדיקה או הקפאה.

כ

דש בפנים וזורה בחוץ

אופן נוסף של בדיקה זה ע"י הוצאת זרע "דש בפנים וזורה בחוץ", כמעשה ער ואונן כפי שמוזכר ביבמות לד,ב. "כל עשרים וארבע חודש דש בפנים וזורה בחוץ דברי רבי אליעזר. אמרו לו הרי זה כמעשה ער ואונן. ותירצו בגמ' שאינו ממש כמעשה ער ואונן, הם שימשו שלא כדרכה והשחיתו הזרע ארצה ואילו כאן הוא משמש כדרכה.

כבר הוזכר לעיל אות ז' שהאגר"מ הקשה האיך יתכן שר' אליעזר שבנדה יג מחמיר כ"כ באיסור הוצאת זרע לבטלה, כאן במינקת כ"כ מקל ומתיר לשמש באופן זה. ותירץ, כי כיון שזה לצורך קיום מצות עונה הרי מותר לשמש ואין זה נחשב למוציא זרע לבטלה. וכבר הקשנו שם אות ח'. א"כ מדוע ר' אליעזר לא אומר שישמש במוך כדברי ר"מ שם (יב,ב) ולמה התיר לזרות בחוץ, ודאי שמוך עדיף על זורה בחוץ, שהרי יש פוסקים כי שימוש במוך הוא לכה"פ דרך ביאה. ומה ראה ר' אליעזר להעדיף את דש בפנים וזורה בחוץ על פני שימוש במוך. (ודוחק לומר כי עדיין במוך יש אולי איזה סיכוי קלוש לעיבור, כי בדש בפנים הסיכון הוא יותר גדול אם לא יצליח להוציא בזמן).

וראה שם אות ח' שכתבנו להוכיח מכאן שיטת הגרע"א והמרחשת כי ישנם שני איסורים יש איסור הוצאת זרע לבטלה ויש איסור השחתת זרע. לכן לגבי איסור הוצאת זרע אין כאן משום שהוא לצורך כפי שכתב שם האגר"מ. אולם עדיין יש איסור השחתת זרע אם הוא משמש במוך, לכן עדיף שיזרה בחוץ כי עי"ז אין הזרע נכנס בגוף האשה ואין בזה משום השחתת זרע.

אמנם ר' מאיר שם העדיף את האפשרות של שימוש במוך ולא שיזרה בחוץ (גם לדעת הראשונים כי כוונת ר' מאיר שימוש ע"י מוך בשעת התשמיש). משום שהוא סובר שנשים אלו אין הם ראויות להתעבר ולכן אין בהן משום השחתת זרע עי' לעיל מש"כ שם.

עכ"פ לפי"ז עולה כי בזמן הראוי לעיבור אצל האשה (בזמן הביוץ) לכאורה היה עדיף להוציא זרע ע"י דש בפנים ולא ע"י נתינת כיס (ראה לעיל אות יח) . שהרי כפי שהובא שם, לכאו' אם שימוש ע"י מוך יש בו משום השחתת זרע, כש"כ בשימוש ע"י כיס. אמנם הבאנו כמה סברות להקל בזה גם לשיטת הגרע"א והמרחשת, מ"מ לשיטתם לכאורה עדיף ע"י דש בפנים וזורה לתוך קערה.

וגם האגר"מ (אבה"ע ח"א סי' ע' וח"ג סי' יד) הביא אפשרות זו ולא כתב כי עדיף ע"י נתינת כיס אלא רק משום שדעת הגרח"ע (אחיעזר ח"ג סי' כג) שנתינת כיס הוא דרך ביאה לכן לכאו' עדיף נתינת כיס. אף שהוא עצמו דעתו כי אין זה דרך ביאה כמבואר לעיל. עי' קובץ תשובות להגרי"ש אלישיב זצ"ל ח"ב סי' עד. אולם מאחר שלדעת הגרח"ע ע"י זורה בחוץ גם מותר, אולי עדיף כך משום שלדעת הגרע"א והמרחשת ע"י כיס יתכן שיש בזה איסור.

וכן ראיתי בשו"ת זקן אהרן לר' אהרן ואלקין (ח"א סי' סז) שסיכם את הנושא: "ולכן מסקנת הדברים לדינא יש להתיר באופן כזה, שישמש עם אשתו ולהיות דש בפנים ואח"כ יהיה זורה בחוץ לכלי שיהיה מן המוכן, וזה דרך המובחר.ובאם אי אפשר לעשות כזה כי עד שישפוך לכלי יוכל להיות שבין כה ישפך על הקרקע ולא יספיק לשפוך לתוך הכלי. יעשה ע"י כיס המיוחד שקוראים הרופאים "קאנדאם" אכן הדרך הראשון עדיף טפי מפני שני טעמים, חדא, שזהו דרך תשמיש ממש בלא שום חציצה ביניהם, ועוד דקצת מן הזרע יוכל לפלוט לתוך רחמי האשה ממש, והמותר יפלוט לתוך כלי. וכו' וא"כ אין זה נקרא משחית זרע דכל עיקר האיסור בהשחתת זרע הוא מה שראוי להזריע דוקא.

ובשו"ת אבני נזר (אבה"ע סי' פג) ראיתי שכתב כן מסיבה אחרת. עיי"ש שדן באופני הוצאת זרע לבדיקה, ובגאוניותו כתב מטעם אחר כי עדיף לזרות בחוץ לתוך קערה.

וזאת עפ"י הגמ' בנדה מג כי עקירת הזרע מהגוף והוצאת הזרע שני שלבים נפרדים הם. והביא מתוס' הרא"ש בהסוגיא שלש נשים משמשות במוך דפירש"י מותרות, ושאר הנשים אסורות, והקשה ע"ז ר"ת, דאי לפני תשמיש גם השלש נשים יאסרו, ואי משום סכנה שמא תתעבר לא ישמשו כלל, ואי לאחר תשמיש גם שאר נשים מותרות, אפי' תימא דנשים מצוות ג"כ על השחתת זרע, דלא מיקרי השחתת זרע אלא במי שגורם ע"י חימום שמוציא זרע לבטלה בין האיש בין האשה, אבל אחר שנעקר הזרע מן הגוף אין בו השחתה עכ"ל הרא"ש [ומזה הוכיח דפירוש משמשות במוך חייבות לשמש במוך, והיינו לאחר התשמיש]". עכ"ל האבני נזר.

ומכאן הוכיח שעיקר האיסור הוא בשעת העקירה, לכן אם העקירה היתה בשעה שהוא יכול וראוי להזריע בפנים, אין בזה איסור, ועל המחשבה עצמה שחשב להזריע בחוץ אינו חייב כל זמן שהעקירה עצמה לא היתה באיסור. ומעשה ער ואונן היה קודם מתן תורה שעדיין אינו חייב במצות עונה לכן מעשה הביאה היה רק משום פו"ר. ועי' שם בשהרחיב בכל זה. ולכן מסיק כי עדיף שיכין קערה וידוש בפנים ויזרה לתוך הקערה.

דברים מחודשים מאד, בפרט מה שדייק מדברי התוס' הרא"ש, לכאו' אין כוונת הרא"ש כלל לחלק בין עקירה מהגוף לבין הוצאת הזרע מהגוף. אלא רק לחלק בין השחתת זרע ע"י שמוציאו מהגוף שזהו גדר האיסור, לבין השחתת זרע לאחר שיצא מהגוף, ולכן האשה יכולה לשמש במוך לאחר תשמיש, ופשוט.

וגם בציץ אליעזר (ח"ט סי' נא שער א' פ"ב) סיכם את הנושא ודירג את דש בפנים וזורה לתוך קערה לפני תשמיש ע"י מוך. אמנם העולם היום נוהג כפי שכתב האגר"מ כי ע"י נתינת כיס עדיף על דש בפנים וזורה בחוץ.

עוד ראוי להזכיר כי בספר נשמת אברהם ח"ג רכז שהביא שכתב לו הגרש"ז שלגרום חימום בשר ע"י קירוב עם אשתו ואז להוציא לתוך כלי עדיף מדש בפנים וזורה בחוץ.


[1]  צריכים לדעת, כי מש"כ החזו"א שרק בעל הזרע עובר על איסור במקום שמישהו אחר על דעתו מוציא ממנו. זה רק משום שהוא סבור שיש רק איסור הוצאת זרע לבטלה. אבל לדעת האגר"מ שכל שהוא מוציא ביד או ברגל הרי זה איסור לא תנאף ולא הותר גם כשהוא עושה כן לצורך. אין ספק כי מי שהוציא מאדם ביד או ברגל, הרי הוא עובר על איסור גמור.


תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

הוסף תגובה

השם יוצג באתר

 

לא יפורסם