ואהבתם את הגר (דברים י, יט)
בשנים האחרונים התפשטה תופעת "עלוני צדקה", המופצים על-ידי ועדות הצדקה השונות, לצורך גביית כספים למקרים ספציפיים. בהתאם למטרתם, העלונים מציירים את המקרה הספציפי בדרמטיות, ומבקשים לעורר את רחמי התורמים בתיאורים טרגיים של משפחות אומללות הזקוקות לכספי צדקה. בנוסף על כך, לפעמים נלווה לתיאור המקרה אמרה הלכתית המבהירה את גודל מעלת התרומה בנוגע למקרה המדובר.
אחת השאלות העולות בהקשר זה היא הגישה הלכתית למקרים בהם מדובר בגרי צדק. מחד, נצטווינו על אהבת הגר, כמו שמפורש בפרשתינו ("ואהבת את הגר"), ציווי שלכאורה מעלה את מעמד הגר מעל מעמדם של איש מישראל שנולד להורים יהודיים. וועדות הצדקה, במקרים הקשורים לגרי צדק, מדגישים את מצוות אהבת הגר כרקע הלכתי למעלת התרומה לגר. מאידך, כפי שנראה בהמשך הדברים, אין הכרח שמצוות אהבה זו מקנה לגר קדימה בשאלת תרומות לצדקה ושאר עניינים, ויש מקום גדול לעיין בתוכן המצווה ויסודה.
סדר קדימה ומצוות אהבת הגר
כאמור, התורה מצווה בפירוש על אהבת הגר, כפי שמבואר בפרשתנו, "ואהבת את הגר". מתוקף המצווה המיוחדת לאהוב את הגר, היה נראה לכאורה שמושא עלינו להקדים את הגר בכל נתינה. אם יש מעות צדקה קצובות, שאינן מספיקות לעניי ישראל ועניי גרים, אזי יהיה עלינו לתת את המעות לגרים. כמו כן, במקום שיש מתנה אחת ועלינו להחליט על נתינתה לישראל או לגר, יש להקדים את הגר לפני ישראל שנולד מהורים יהודיים.
ואכן, ראיתי בספר "דבר שבמנין" (לרב אליהו קושלבסקי, מצוה רז) שכתב לדון בישראל וגר שבאו יחדיו, ושניהם צריכים לאותו הדבר, או שיש אפשרות להתעסק עם אחד באופן שהשני יידחה, וכתב שם להורות שיש לתת קדימה לגר לפני איש ישראל, שהרי הוכפל הציווי באהבת הגר. ועיי"ש שהביא לכך סימוכין ממה שקירב בועז את רות יותר משאר עניים, והמשיך לבאר את האהבה היתרה שעלינו לחוש כלפי גרים.
אולם בניגוד לכך, בסדר קדימה של הצלת חיים והשבת אבידה, למדנו במשנה שיש חובה להקדים את הנולד מזרע ישראל לגר שהתגייר מאומות העולם. וכך שנינו (הוריות דף יג ע"א): "כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבד משוחרר". המשנה מסיימת שסדר זה תקף רק אם כולם שווים, אבל גם ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, וכפי שדורשת הגמרא (שם), "יקרה היא מפנינים" – מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים ((ויש לדייק שלא נאמר בגמרא שגר תלמיד חכם קודם לכהן גדול, אלא רק ממזר ת"ח, ומשמע שגבי גר (וכן נתין ועבד משוחרר) לא נאמר שגר תלמיד חכם קודם לישראל [וכבר דייק כן בתפארת ישראל, וראה באג"מ אה"ע, ח"א סימן יא ד"ה ולכן אמינא, ושם יו"ד ח"ב סימן לג, ד"ה ועיין; ועי' גם בפתחי תשובה, יו"ד סי' רנא סק"ג, ובספר דרך אמונה (מתנות עניים ח, יח, ובספר צדקה ומשפט (פ"ג סעיף טז)]. אולם מה שמשמע כך אינו אלא לדין "להחיותו", שבו עוסקת המשנה בהוריות, ואילו ביומא (דף עא ע"ב) מבואר לענין "חשיבות" שגר תלמיד חכם עדיף מישראל, כמו שנפסק בתשובות הרשב"א לעניין קריאה בתורה.)).
וכמו שמצאנו מפורש דין קדימה לישראל בדין מחייתו, כך לכאורה יחול דין קדימה לעניין כל נתינה ונתינה, וגם לעניין התעסקות עמו (שגם הוא בכלל להחיותו), שכן "מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא". וכך נראה מפורש בדברי הרמב"ם והשולחן ערוך, שכתב הרמב"ם: "היו לפנינו עניים הרבה או שבויים הרבה, ואין בכיס כדי לפרנס או כדי לכסות או כדי לפדות את כולן, מקדימין את הכהן ללוי, ולוי לישראל, וישראל לחלל, וחלל לשתוקי, ושתוקי לאסופי, ואסופי לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר".
ומפורש ברמב"ם שלא מדובר בדין להחיותו בלבד, אלא כמו כן בדין צדקה "לכסות", וכן מבואר בשולחן ערוך (יו"ד, סימן רנא ס"ט). ולכאורה כך יש לדון לעניין כל נתינות בכללות, ושלא כדברי ה"דבר שבמנין" הנ"ל. אולם באמת צ"ע איך הוראה זו מתיישבת עם מצווה התורה לאהוב את הגר.
דברי הרמב"ם במצוות האהבה
בתשובותיו לעובדיה הגר, מצאנו בדברי הרמב"ם דברים נלהבים בשבח הגרים ובהיותם חלק מכלל ישראל. לאחר הפתיחה בלשונות שבח שאינן שגרה בתשובות הרמב"ם ("הגיע אלינו שאלות מרנא ורבנא, עובדיה המשכיל המבין גר הצדק… אשר בא לחסות תחת כנפיו"), עונה הרמב"ם על שאלת עובדיה הגר בנוגע לנוסח התפילה הנכון לגרי צדק: "יש לך לומר הכל כתקנם, ואל תשנה דבר, אלא כמו שיתפלל ויברך כל אזרח מישראל, כך ראוי לך לברך ולהתפלל, בין שהתפללת יחידי בין שהיית שליח צבור. ועיקר הדבר, שאברהם אבינו הוא שלימד כל העם, והשכילם והודיעם דת האמת וייחודו של הקב"ה, ובעט בעבודה זרה, והפר עבודתה, והכניס רבים תחת כנפי השכינה, ולימדם והורם, וציווה בניו ובני ביתו אחריו לשמור דרך ה', כמו שכתוב בתורה: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'" וגו' (בראשית יח, יט). לפיכך, כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות, וכל המייחד שמו של הקב"ה כמו שהוא כתוב בתורה, תלמידו של אברהם אבינו עליו השלום, ובני ביתו הם כולם, והוא החזיר אותם למוטב. כשם שהחזיר את אנשי דורו בפיו ובלימודו, כך החזיר כל העתידים להתגייר בצוואתו שציווה את בניו ואת בני ביתו אחריו. נמצא אברהם אבינו עליו השלום הוא אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו, ואב לתלמידיו וכל גר שיתגייר". גרים אף הם "זרע אברהם" ממשיכי דרכו ותלמידיו, וגם להם יש לומר אלקינו ואלקי אבותינו, ושאר נוסחאות התפילה.
בתשובה אחרת מפליג הרמב"ם בעניין מצוות אהבת הגר, ומגדיל את חובת אהבת הגר יתר על אהבת קרוביו: "דע שחובה שחייבתנו התורה על הגרים גדולה היא. על האב ועל האם נצטוינו – בכבוד ומורא, ועל הנביאים – לשמוע להם, ואפשר שיכבד אדם ויירא וישמע ממי שאינו אוהבו, ועל הגרים צונו באהבה רבה המסורה ללב: ואהבתם את הגר וגו', כמו שצונו לאהוב את שמו: ואהבת את ה' אלהיך (דברים ו, ה; שם יא, א)". דבריו טעונים פירוש: הרי הצטווינו על אהבת כל ישראל, ואיך ייחד את מצוות האהבה על הגרים בלבד?
מעבר לכך, השווה הרמב"ם את אהבת הגר לאהבת הבורא ית', מעלה שאינה נמצאת באהבת אדם רגיל מישראל. הפלגה זו נמצאת אף בדברי הרמב"ם בהלכותיו. בבואו להגדיר את חובת אהבת האדם לזולתו, כתב הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ו, הלכה ג), "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא". בהלכה ד, הוסיף הרמב"ם את החובה המכופלת שיש לאדם כלפי הגר. כפי שכתב בתשובה לעובדיה הגר, השווה הרמב"ם אהבה זו לאהבת הא-ל: "אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצות עשה: אחת מפני שהוא בכלל רעים, ואחת מפני שהוא גר, והתורה אמרה ואהבתם את הגר – ציוה על אהבת הגר כמו שציוה על אהבת עצמו, שנאמר ואהבת את ה' אלקיך. הקב"ה עצמו אוהב גרים, שנאמר ואוהב גר".
והנה עלינו לדקדק ולעמוד על דברי הרמב"ם אלו – למה השתנתה אהבת הגר מאהבת ישראל "רגיל", באופן שרק אהבת הגר הושוותה לאהבת הבורא ית'?
שני מיני אהבה
ונראה בביאור הדברים בהקדמת דברי הרמב"ן במצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז), שכתב שאין להבין את הדברים כפשוטם, דהיינו שעל האדם לאהוב את חברו כמותו, שכן אין דבר זה שייך כלל ועיקר, אלא כוונת הכתוב להורות על פעולות האהבה, ולא על האהבה עצמה: "אלא מצות התורה שיאהב חברו בכל עניין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב".
הרמב"ן המשיך שם לדייק את דבריו בלשון הכתוב: "ויתכן בעבור שלא אמר 'ואהבת את רעך כמוך', והשווה אותם במלת 'לרעך', וכן 'ואהבת לו כמוך' (פסוק לד) דגר, שיהיה פירושו להשוות אהבת שניהם בדעתו, כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להיטיבו בעושר ולא בחכמה, וכיוצא בזה, ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה, ולא שישווה אליו, אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה. ויצווה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו, אבל יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו".
והנה דייק הרמב"ן במה שלא אמר הכתוב "ואהבת את רעך כמוך", אלא "לרעך כמוך", שאין הכוונה אהבה עצמית ומהותית, וכמו שכתב שלא ייתכן שיאהב האדם את זולתו כאהבת עצמו, אלא הכוונה לאהוב את הזולת בכל עניין כאשר אוהב את עצמו, ולחפוץ בטובו בכל דבר שחפץ לעצמו.
בזה תובן היטב כוונת הרמב"ם במה שהשווה את אהבת הגר לאהבת הבורא ית', ואילו את המצווה לאהבת ישראל לא השווה לאהבת ה'. והוא משום שרק באהבת הגר מצאנו את לשון הכתוב המצווה לאהוב "את הגר", כשלשון "את" מורה על אהבת עצמית, כלשון הכתוב "ואהבת את ה' אלקיך", וכמו שביאר הרמב"ם שהכוונה לדבקות וידיעת הבורא ית' (הלכות דעות, פרק ב), ולא לפעולות החסד וכדו'. וראה בספר אמת ליעקב (לרב יעקב קמנצקי) שכבר עמד על השינוי בין אהבת הגר בלשון "את" לבין אהבת הכלל בלשון "לרעך".
ובזה יש דמיון מיוחד בין אהבת הגר לבין אהבת הבורא ית', מה שלא ניתן לומר באהבת כל אחד ואחד. כי אהבת הגר, בנוסף למה לציווי של "ואהבת לרעך כמוך" (וכמו שכתוב לעניין גרים, "ואהבת לו כמוך"), יש מצווה על אהבה מהותית, אהבה עצמית דוגמת אהבת הבורא ית'. ועל כן הוכפל הציווי על אהבת הגר, לכלול לא רק את מצוות האהבה של הטבה עם הזולת (ואהבת לרעך כמוך), אלא אף מצווה של אהבה "מהותית", לאהוב את הגר במובן הרעיוני של מי שעזב את חייו הקודמים והכניס עצמו תחת כנפי השכינה.
ויבואר בזה מה שמצאנו בדברי הרמב"ם בספר המצוות (מצוה רז) במצות אהבת הגר, שלא הביא הרמב"ם את הפסוק הנ"ל בפרשת קדושים "ואהבת לו כמוך" (שמדבר על אהבת הגר), אלא את הפסוק בפרשתנו "ואהבת את הגר". וסיבת הדבר היא כי פסוק "ואהבת לו כמוך" אינו מוסיף על מצוות "ואהבת לרעך כמוך", אלא כוונת הכתוב להורות שאין להוציא את הגר מכלל מצוות אהבת הרע, אלא גם הגר נכלל במצוה זו, שיש לטרוח ולחזר אחר טובת הגר כמו שיש לחזר אחר טובת הזולת. אבל בציווי "ואהבת את הגר" מצאנו חידוש שלא נמצא במצות אהבת הכללית, והוא ציווי על אהבה עצמית כלפי הגר, אהבה מהותית המוסיפה על החיזור בטובת הזולת שמצאנו כלפי כל אחד ואחד.
מצוות אהבת הגר
לאור תובנה זו, שמא נוכל ליישב את מה שהקשינו מתחילה, שהרי הכתוב אומר שיש מיוחדת לאהוב את הגר, יתר על המצווה הכללית לאהבת ישראל, וא"כ איך יתכן שיש דין קדימה לתת ולהחיות את הישראל קודם לגר, והרי מצוות אהבת הגר עדיפה על מצוות אהבת ישראל.
וכעת נוכל ליישב כי באמת אין מצוות אהבת הגר דומה למצוות אהבת ישראל ((אבל יעוי' בספר המצוות הנ"ל, מצוה רז, שמדבריו משמע קצת שהן שוות, ויש לדחות את הדיוק.)). כי המצווה לאהוב את ישראל היא כפי שכתב הרמב"ן, להשתדל ולחזר אחר טובת הזולת כטובת האדם עצמו, ובמצוות זו נכללים אף הגרים, כלשון הכתוב הנ"ל "ואהבת לו כמוך". אולם במצווה זו מבואר במשנה שיש דרגות, כי כהן קודם ללוי, ולוי לישראל, וישראל ממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבד משוחרר. ואע"פ שכולם בכלל "רעך" הם, וכולם נחשבים לחלקים אינטגראליים מקומה אחת של "כלל ישראל", למרות זאת הרי שישנם חילוקים בין חלקים שונים בתוך הקומה, ובהשוואת חלק זה למשנהו יש להקדים ישראל לגר.
ומה שמצאנו מצווה נוספת של אהבת הגר, אהבה זו אינה דומה לאהבה הנ"ל לעשות עם רעהו כעם עצמו, וכמו שכתב הרמב"ם באגרת הנ"ל שהחובה לאהוב את הגר היא מיוחדת אליו (ולא נצטווינו בה גם כלפי אב ואם). אהבה זו אינה משפיעה על סדר הקדימה הנ"ל, שכן המצווה לא ניתנה בלשון לאהוב "לגר" אלא לאהוב "את הגר", וכוונת ההוראה היא לאהוב את הגר אהבה עצמית, אהבה מהותית שלא הצטווינו עליה כלפי כל אחד ואחד. אין בכוחה של אהבה נוספת זו לשנות את סדר הקדימה הנגזרת מתוך מצוות "ואהבת לרעך כמוך", אלא כיון שהוכרע שישראל הוא יותר "רֵע" מגר (לעניין מצוות נתינה), הרי שיש מצווה להקדים את הישראל קודם לגר, למרות שכלפי הגר הצטווינו במצוות אהבה מהותית יתר על מצוות האהבה לדאוג לצרכי הזולת.
אולם, הגם שנתבאר שישראל קודם לגר לעניין כל דיני נתינה (ושלא כדברי ה"דבר שבמנין" הנ"ל), בודאי שאין דופי בציון מצוות אהבת הגר לאתגר ולדרבן את נדיבי עם ישראל לתרום מכספיהם לצורך גרי צדק. כי הגם שישראל קודם לגר, הרי שמי שתורם מכספו גרי צדק, ומגביר בלבו את תחושת האהבה והדבקות לגרי צדק ולמעבר המופלא מחיי גוי לחיי ישראל, הרי קיום את מצוות "ואהבת את הגר" כנלמד בפרשתנו. עם זאת, חשוב להדגיש שאין לציין מצווה זו כהוראה על סדר קדימה בנוגע למתן צדקה.
מצוות קבלת גרים
והנה מצאנו בגמרא יבמות (דף מז ע"ב) שיש מצווה לקבל גרים, ע"ש שאמרו חז"ל שאין להשהות קבלת גרים משום ש"שהוי מצוה לא משהינן". וכבר דייקו המפרשים מכאן שיש מצווה לקבל גרים (כן דייק הרשב"ץ, ועי' בשפת אמת שבת קמז ע"ב, ובגליוני הש"ס לר' יוסף ענגל (יבמות שם), ובשו"ת משנה הלכות סימן צב), וצ"ע היכן מצאנו מצווה על בית דין לקבלת גרים לישראל.
ובראב"ד בספר בעלי הנפש סוף שער הטבילה, וכן ברשב"ץ בספר זוהר הרקיע (על המצוות, אות כח), כתבו שיש ללמוד מצווה לקבל גרים מאברהם אבינו שהיה מקבל גרים לישראל, וכבר טרחו המפרשים לבאר איך ניתן להוציא מצוות קבלת גרים מתוך מעשי אברהם אבינו, ועי' בעיקר בדברי הגרי"פ פערלא על הסמ"ג (מצוה יט) מה שכתב ביישוב הדברים, ובמשנה הלכות (חלק טז, סימן צב).
אולם באזהרות ר"י אלברגלוני (הובאו דבריו בדברי הגרי"פ פערלא הנ"ל) כתב שיש להוציא מצווה זו ממאמר הכתוב "ואהבת את הגר", ובזה מיושבים היטב דברי הגמרא שיש מצווה לקבל את הגרים, שכלולה מצווה זו בציווי הכתוב על אהבת גרים.
והנה זה פשוט שבציווי התורה לאהבת ישראל, "ואהבת לרעך כמוך", אין לכלול מצוות פרו ורבו – כי מה שהצטווינו לאהוב את הזולת בישראל אינו מחייב אותנו להרבות את ישראל, ופשוט. אולם לדעת ר"י אלברגלוני יש למצוא מצוות קבלת גרים בדברי הכתוב "ואהבת את הגר", וביאור הדברים הוא כנ"ל כי אין אהבת הגר המצווה עלינו בפסוק זה כאהבת הזולת המצווה בפסוק "ואהבת לרעך כמוך", אלא מצוות אהבת הגר מצווה על אהבה מהותית, אהבה המחייבת לא רק הטבה עם הגרים, אלא (ובעיקר) הפנמת מהות הגר והדבקות בו.
כחלק מחובה זו, נכללת אף המצווה לקבל גרים לישראל, ובזה לדבוק ולהתחבר לעניין הגרות, כיסוד האהבה המצווה בפסוק.
